העוררים הגישו ערר על החלטת מפקד מחוז דרום של משטרת ישראל לסגור את עסקם "טעם העמק" באשקלון למשך 30 יום. הצו ניתן לאחר שבחיפוש משטרתי בעסק, נמצאו שני שוהים בלתי חוקיים (שב"חים). הצו הוצא מכוח סעיף 12ב(4)(1) לחוק הכניסה לישראל, בטענה שיש יסוד סביר לחשש שהמקום ימשיך לשמש לביצוע עבירה.
העוררים טענו כי נפלו פגמים בהליך הוצאת הצו, בין היתר, לא התאפשר להם שימוע פרונטלי, המשטרה ניצלה מלכתחילה את מלוא מכסת הימים הקבועה בחוק (30 יום), במקום לפעול בצורה הדרגתית ולהאריך את הצו מעת לעת. לטענתם, המדינה לא שקלה את מלוא השיקולים הנדרשים בחוק, כמו ביצוע עבירות קודמות וידיעת הבעלים, ולא ביצעה איזון נכון בין חומרת האירוע לנזק שיגרם להם.
בנוסף נטען כי המדינה טעתה עת קבעה שהיו נסיבות מחמירות, שכן לא הוצג בפניהם מידע על מקרה קודם כדי שיוכלו להתמודד עם הטענה. העוררים גם הציעו חלופות פחות פוגעניות, כמו רישום מסודר של עובדים והתחייבות לעבודה מול עובדים בעלי תעודות זהות כחולות, אך לטענתם אלו לא נבחנו.
ב"כ המדינה טען כי החלטת מפקד המחוז הייתה סבירה ומידתית במיוחד לאור המצב הביטחוני, והדגיש כי לא מדובר באירוע ראשון מסוגו בעסק, וכי למנהלת העסק ניתנה אזהרה בעבר לבצע בדיקות מדוקדקות יותר. עוד נטען כי ההסתמכות של מנהלת העסק על מכתב של עורך דין הייתה בגדר "עצימת עיניים".
השופטת ליאורה אדלשטיין קבעה כי זכות הטיעון של העוררים לא נפגעה, שכן הם הגישו השגה בכתב למדינה שנדחתה, וכן נמצא שלא נפל כל פגם בעצם ההחלטה להורות על סגירת העסק. צויין כי מכתב עורך הדין לא היווה היתר שהייה בישראל ולכן העוררים פעלו ב"עצימת עיניים" גם לאחר שבשני אירועים קודמים נתפסו אצלם שב"חים.
עם זאת, הסכימה השופטת עם טענת העוררים לפיה הפעלת הסמכות למלוא 30 הימים אינה מידתית, והדגישה את ההבדל בניסוח החוק שמאפשר הארכות תקופתיות ולא מחייב סגירה מיידית למשך 30 יום. עוד צויין כי יש לתת משקל לאפשרות להוציא צו לתקופה קצרה יותר ולהאריכו לפי שיקול דעת, וכי מתן צו אוטומטי ל-30 יום מרוקן מתוכן את האפשרות לצווים קצרים יותר.
נוכח האמור הורתה השופטת על קיצור צו הסגירה מ-30 יום ל-25 יום בהפקדת ערבויות נוספות.