שם השופט/ת: מרדכי (מוטי) לוי
התובע הגיש תביעה כנגד חתנו להשבת מחצית הכספים שנתן לבני הזוג במתנה לצורך רכישת דירה ושיפוצה. התביעה הוגשה בעקבות הליכי גירושין שבין הנתבע והבת כשעילות התביעה הן טעות והטעיה ובטענה כי לו ידע שהצדדים יתגרשו לא היה מעניק את המתנה. נקבע כי שתי עילות ביטול אלו אינן חלות בענייננו. ובכל מקרה, התובע כשל להוכיח את תביעתו הכספית, את אותם סכומים נטענים.
רקע עובדתי: תביעה כספית שהגיש התובע כנגד חתנו, להשיב לו את מחצית הסכום שנתן במתנה לנתבע ורעייתו (בתו של התובע), לצורך רכישת דירה (300,000 ₪) ולשיפוצה (300,000 ₪ נוספים). התביעה הוגשה בעקבות הליך גירושין של הנתבע והבת ובטענה לטעות והטעיה. התובע הבהיר שבחר שלא לתבוע את החזר מחצית מסכום המתנה מבתו שכן "כספים אלו הועברו אליה" בשל רצונו לסייע לה.
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי היות ומדובר בטענה למתנה שהיא כסף, הרי שמדובר במתנה לאלתר שהענקתה הושלמה. משכך, פנה התובע מכוח סעיפים 1-2 לחוק המתנה ודרכם לחוק החוזים חלק כללי. התובע פנה לעילות העומדות למתקשר בחוזה לבטל את החוזה והסתמך על סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים: טעות והטעיה. שתי עילות ביטול אלו אינן חלות בענייננו על אף הקונסטרוקציה שיצר התובע. טעות: הבסיס לטעות כפי שהעלה אותה התובע הוא שלו ידע שהצדדים יתגרשו לא היה מעניק את המתנה. הודגש שטענות התובע, המועלות בדיעבד, מנסות ללכת בין הטיפות: לטעון בו זמנית ידעתי ולא ידעתי, הייתי מודע למתיחות שבין בני הזוג (כשמדבריו עולה כי הענקת המתנה היתה כלי ממשי לגישור בין הצדדים שיכול וימנע את פרידתם) אך לא ידעתי את החומרה. די בכך כדי לשלול את טענתו לטעות כמקימה לו את הזכות לחזור בו מהענקת המתנה שהענקתה הושלמה. הדברים מקל וחומר שעה שחרף ידיעתו בחר שלא לערוך הסכם, מכתב עקרונות או כל ביטוי לחששו אשר כאמור, הועלה רק בדיעבד; אין באפשרות התובע לחזור בו מהענקת המתנה רק משום שהוא סובר בדיעבד שמקבלי המתנה אינם עומדים בציפיותיו, שהצדדים מקבלי המתנה לא היו שותפים לצפיות אלו ככלל והנתבע בפרט; טענת התובע היא טענה אבסורדית שהועלתה בדיעבד, המגלמת בתוכה הכתבה של הורה לפרק זמן של נישואין על מנת שמעניק המתנה ש"גמלה בליבו ...החלטה" יחליט שפרק זמן זה הוא מספיק. מי קובע את פרק הזמן? התובע? מה שווי סכום לכל שנת נישואין לאחר הענקת המתנה שירצה את התובע? בכל הנוגע לטענת התובע שהוא "ראה את עסקת הרכישה עבור הצדדים כעסקה לטווח ארוך ...". לא ניתן לראות בהענקת מתנה של הורה לילדיו "עסקה" שצד אחד לעסקה הוא ההורה הנותן והצד השני של העסקה היא מערכת היחסים של הילדים מקבלי המתנה. התבוננות שכזו היא בלתי ראויה, לשון המעטה, שכשלעצמה מקימה את ביטולה שכן לו מדובר בעסקה שלא תאמה את רצונו של התובע אפשר שמדובר בכדאיות העסקה. וכידוע, ס' 14 (ד) לחוק החוזים קובע : "טעות" לעניין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". ביהמ"ש שוכנע כי מטרת התביעה היא לסייע לבתו בתביעה הרכושית וביכולתה לרכוש את חלקו של הנתבע בדירה בסכום נמוך יותר משוויה בפועל. לאור האמור ביהמ"ש דוחה את טענת הטעות שכן היא עומדת בסתירה לעובדות שהובאו על ידי התובע עצמו.
הטעיה: כחוט השני שזור בכתב התביעה רצונו לעזור לבתו ולמצבה הכלכלי מצד אחד ושיפור הזוגיות שלה עם הנתבע מצד שני. הנתבע בשולי השיקולים של התובע. על כן תמוהה עד למאוד טענת ההטעיה שמייחס התובע לנתבע. אין הסבר לאותה הטעיה. כיצד הטעה התובע את הנתבע? בכך שלאחר משבר בזוגיות שלו עם רעייתו הגיעה דרכם המשותפת לסיומה? לא ברור כלל מה טעם הגיעו הנישואין אל קיצם. כיצד אפשר לבוא בטענת הטעייה אל הנתבע לאור זאת ומקל וחומר לאור המובא לעיל שממנו עולה שהנתבע כלל לא היה בשיקולי התובע, הוא לא נועץ בו טרם ההחלטה "שגמלה בליבו" להעניק את המתנה, לא שוחח עמו כלל בעניין זה. "הטעיה היא הצהרה טרום חוזית כוזבת. ההצהרה, המהווה בסיס להטעיה, תהיה בדרך כלל מפורשת ותבוטא בכתב או בעל פה. המקרים בהם מוסקת הצהרה מהתנהגות הם זניחים ונוכל להתייחס להצהרה כאל אמרה (statement)-דברים שאמר או כתב צד לחוזה למשנהו". כל מהותה של התביעה היא מערכת התובנות העצמית של התובע וההחלטות שלו כיצד לפעול ועל פי התובנה שלו וכך "גמלה בלבו" ההחלטה על המתנה. גם אם נסתכל על המתנה כעסקה, כפי שראה אותה התובע, מעין חוזה, אין בכתב התביעה ולו אמרה אחת שהנתבע הציג לתובע מצג שווא. נהפוך הוא התובע היה מודע כאמור, שמערכת היחסים בין ינ. לנתבע לא טובה ודווקא מטעם זה, על מנת לשפרה החליט להעניק את המתנה. אם כך לא ניתן לייחס לנתבע הטעיית התובע.
גם אם הייתה מתקבלת הקונסטרוקציה דלעיל בדבר טעות והטעייה, בניגוד למובא לעיל, עדיין דין התביעה היה להידחות וזאת בשל הכשל של התובע להוכיח את תביעתו הכספית, את אותם סכומים נטענים. הנתבע הכחיש את טענת התובע לתשלום סך של 300,000 ₪ במזומן. והתובע שנטל ההוכחה עליו, לא הוכיח שהסך האמור הועבר לידי הנתבעים ודרכם להורי הנתבע. בכל הנוגע לשיפוץ, אין חולק שהתובע סייע בשיפוץ הדירה. ברם, אין בכתב התביעה כימות לסכומי הכסף. תביעה כספית וזו מהותו של רכיב זה צריכה להיות מדויקת ולא להשאיר פתח להשערות וניחושים. על מנת שניתן יהיה להתייחס לסכום תביעה עגול ומדויק של 300,000 ₪ היה על התובע לערוך טבלה של הוצאה והפנייה לעלותה במסמך התומך בה. היה על התובע ליצור את הזיקה בין סכום נתבע לפעולה. אין די להגיש תביעה על סכום כסף ולבקש מבית משפט לדלות מ- 130 עמודי נספחים את הסכומים המוכיחים את התביעה. אחת הדרכים הדרך להתגבר על מכשול זה כאשר נדרשת מסקנה מתוך עובדות נטענות בתחום שאין לבית משפט כלים להגיע אליהן היא באמצעות חוות דעת של מומחה. לא הוגשה בקשה של התובע לתמוך טענותיו בחוות דעת של מומחה שיתמוך בעלות השיפוצים בסך של 300,000 ₪.
תמש 40370-01-22 פלוני נ' אלמוני (ניתן ביום: 2.1.25)
Reload document 
Open in new tab