הרכב השופטים: גרשון גונטובניק, עינת רביד, נפתלי שילה
נדחה ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בו נדחתה תביעת המערער לביטול הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין; נקבע כי בנסיבות העניין אין יסוד לטענות הבעל כי ההסכם נועד "לעקוץ" אותו ולנשלו מרכושו, וכי נערך בכפיה או תוך הטעיה; עוד נקבע, כי העובדה שהמותב שאישר את ההסכם גם דן בתביעה לביטולו, אינה טומנת בחובה פגם מסוג של "הטיית אישוש".
רקע עובדתי: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בו נדחתה תביעת המערער לביטול הסכם שלום בית ולחילופין גירושין – שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. לאחר שהצדדים, להם ארבעה ילדים משותפים, נקלו למשבר ביחסים ביניהם, הם ערכו הסכם בו קבעו כי ישתפו פעולה לצורך שיקום הנישואין, ישתפו פעולה בטיפול זוגי, וכל אחד מהצדדים רשאי לשלוח מכתב פירוד לצד השני ללא כל תנאי ו"אין צורך בהנמקה או תקופת זמן מינימאלית מיום אישור הסכם זה", ואז הצדדים יתגרשו והוראות ההסכם בכל הנוגע לרכוש, מזונות ומשמורת ייכנסו לתוקפם. מאוחר יותר חתמו על נוסח מתוקן בו הועלה סכום המזונות עבור כל קטין; כמו-כן הוספה הוראה לפיה המשכנתא אשר רובצת על הדירה תעבור על שם הבעל ותשולם על ידו. הנוסח המתוקן אושר על-ידי בית המשפט. האיש הגיש תביעה לביטול ההסכם; לטענתו, ההסכם נחתם תוך הפעלת לחץ לא לגיטימי עליו, הטעיה, מרמה ואיומים והוא הופר על-ידי האישה מיד עם חתימתו. טענות אלו נדחו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, אשר הדגיש, כי לא בנקל יבוטל פסק דין שניתן בהסכמה. נקבע, כי עריכת ההסכם לא הייתה חלק מתוכנית גדולה של הנתבעת לנשל את התובע מרכושו במסגרת הסכם גירושין המסווה כהסכם שלום בית אלא נעשתה לטובת שלום בית אמיתי, וכי טענות להטעיה וחוסר תום לב מצד האישה לא הוכחו. בערעורו חזר המערער על הטענה שהסכם נערך בחוסר תום לב מצד המשיבה, שמעולם לא התכוונה לקיים את ההסכם והחליטה להיפרד מהמערער עוד טרם שההסכם נוסח, כאשר מטרת ההסכם היא להשתלט על רכושו של הבעל. לטענת המערער, השינויים שבוצעו בהסכם הראשון מעידים שלא הייתה בכוונת המשיבה לקיימו. מנגד, טענה המשיבה כי ההסכם נערך לאור הגילוי אודות הקשר של המערער עם אישה זרה ומטרתו הייתה להחזיר את האמון בין הצדדים. עוד נטען, כי מי שהתנהג בחוסר תום לב היה דווקא המערער, שהתברר שמלכתחילה לא חשב לקיימו והוא רצה להמשיך את הקשר שלו עם האישה הזרה, ומכך גרם למימוש אפשרות הגירושין על פי ההסכם.
דיון משפטי: בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק שהלכה היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות שקבעה ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים; בית משפט שלערעור אינו מעמיד עצמו במקום הערכאה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים. במקרה דנן, אין הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, אשר שמע את העדים, התרשם מהם באופן בלתי אמצעי וקבע ממצאי עובדה ומהימנות. אמנם כמה מהשינויים שנערכו בהסכם הראשון לא סומנו בקו תחתון בהסכם המתוקן, בניגוד להצהרתו של בא-כוח האישה בדיון אישור ההסכם. ברם, עובדה זו לא מוכיחה שהמערער לא הבין ולא ידע על השינויים. שהרי, כעולה מפרוטוקול הדיון בבקשה לאישור ההסכם, בית המשפט התייחס במפורש לשינויים המהותיים שתוקנו בהסכם, הן ביחס להעברת מלוא הזכויות בדירה ע"ש האישה תוך חיובו של האיש לפרוע את מלוא המשכנתא והן ביחס לסכום המזונות. מכאן, שהמערער הבין והיה מודע היטב לכך שעל פי ההסכם זכויותיו בדירה עוברות מיד עם אישור ההסכם לאישה, ללא קשר להצלחת הניסיון לשלום בית והצדדים יפעלו בבנק להסדיר את הדרוש לצורך העברת חיובי המשכנתא על שמו של המערער בלבד.
זאת ועוד. אכן, בין המועד שבו אושר ההסכם לבין המועד שבו ביקשה המשיבה מהמערער לעזוב את הדירה עבר רק יום אחד. ברם, עובדה זו לא מלמדת שהאישה תכננה "לעקוץ" את האיש ולא התכוונה באמת ובתמים לנסות לחזור לחיי שלום בית. אדרבא, כפי שקבע בצדק ביהמ"ש קמא שמצא את עדות האישה אמינה, הדברים שאמר המערער אצל היועץ הזוגי יום למחרת אישור ההסכם והתנהגותו האלימה כלפי האישה, לימדו באופן ברור ומובהק שהוא לא מעוניין כלל בשלום בית ולכן אין לו להלין אלא על עצמו שתוך זמן כה קצר האישה שלחה לו הודעת פירוד.
בצדק טענה המשיבה שבמקרה דנן חלה "חזקת השקר" על עדות המערער, היות שהוא לא אמר אמת בנושא מרכזי בהליך. כפי שנקבע בפסק הדין, האיש הודה שאין אמת בטענותיו בתביעתו שהוא חתם על ההסכם עקב איומים וכפייה והוא הודה שחתם על ההסכם "בראש שקט". והרי נקבע בפסיקה, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. כמו-כן, התנהלות המערער לאחר שנשלחה אליו הודעת הפירוד מלמדת אף היא שהוא לא ראה כל פגם בכך שנשלחה לו הודעת פירוד ולכן כבר למחרת, הוא התייצב במשרדו של ב"כ המשיבה עו"ד זלצר וחתם על שטרי המכר, בקשה לרישום הערת אזהרה וייפוי כוח להעברת זכויותיו בדירה ע"ש האישה. אם המערער סבר שהאישה רימתה אותו והחתימה אותו על הסכם בתרמית ועל מנת לעשוק אותו ומעולם לא הייתה לה כוונה אמיתית לחזור לשלום בית, לא ברור מדוע חתם על כל המסמכים הנ"ל ללא כל מחאה.
העובדה שהמותב שאישר את ההסכם גם דן בתביעה לביטולו, לא טומנת בחובה פגם מסוג של "הטיית אישוש" לפיה בית משפט שאישר הסכם ייטה שלא לבטלו, על מנת שכביכול לא יתברר שאירע פגם או מחדל בפועלו בעת אישור ההסכם. ראשית, בבית המשפט לענייני משפחה חל הכלל לפיו "שופט אחד למשפחה אחת" וזאת על מנת שלשופט הדן בסכסוך תהיה תמונה כוללת ורחבה על מכלול העובדות והכרת המשפחה לעומק רק מטיבה את ההכרעות בתיקים. שנית, בית המשפט שמאשר הסכם לא יכול לדעת האם הוא נחתם מחמת מצג שווא או הטעיה. באישור ההסכם על ביהמ"ש לוודא ששני הצדדים מבינים את ההסכם וחותמים עליו מרצון חופשי. לפיכך, ככל שמוכח פגם בגמירות הדעת כגון הטעיה או תרמית באישור ההסכם, אין במסקנה זו בכדי להוות מעין פגיעה במותב שאישר את ההסכם או שהדבר מלמד על חוסר מקצועיותו של המותב שאישר את ההסכם. שהרי, פגמים אלו לא ניתנים לגילוי במעמד אישור ההסכם והם בדרך כלל נגרמים עקב פעולות ועובדות שמוסתרות מעיניו של בית המשפט. "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".. לכן, אין כל ניגוד עניינים במצב בו המותב שאישר את ההסכם דן גם בתביעה לביטולו. אם לאחר אישור ההסכם מתברר שהייה פגם בגמירות הדעת בעת אישור ההסכם, הדבר לא מעיד על פגם בהליך אישור ההסכם. לאור האמור, הערעור נדחה.
עמש 4231-09-24 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום: 16.4.25)
Reload document 
Open in new tab