השופטת: שירלי דקל נוה
כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של חבלה חמורה, בטענה כי תקף ללא היכרות מוקדמת את המתלונן, שבילה עם חברתו, דניאל, בערב הסילווסטר במסעדת קלדרון שבחוף הים בראשל"צ, יחד עם מספר חברים, לאחר שכינה אותו "פדופיל", באמצעות מכת אגרוף, נשיכה בפנים ונפילה לרצפה, כתוצאה ממנה נגרמו למתלונן חבלות משמעותיות בפנים ושבר בזרת, בעוד שלנאשם עצמו נגרמו שפשופים ושריטה קלה.
בסיכומיה טענה המאשימה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה חמורה, תוך שהיא מתבססת על עדות מפורטת וקוהרנטית של המתלונן, שנתמכה בעדות חברתו, במסמכים רפואיים ובתמונות החבלות. המאשימה טענה כי אין ראיות התומכות בגרסת הנאשם לפיה רק ניסה להפריד בין בני הזוג או שהייתה סיבה מוצדקת להתערבותו, וכי הנאשם נמנע מהצגת מסמכים רפואיים שלו. למרות שהודתה בכשלים בחקירה, כמו סגירת התיק הראשונית ואי השגת סרטוני אבטחה, המאשימה סבורה כי חומר הראיות הקיים מצדיק הרשעה.
מנגד, טען ב"כ הנאשם לרשלנות משטרתית מופלגת שפגעה בהגנת הנאשם, בכך שלא נאספו סרטוני אבטחה, לא נערך עימות ולא נגבו עדויות נוספות. הוא הפנה לסרטוני מצלמות גוף של שוטרים בהם נראה הנאשם שכוב, דבר המחזק את טענתו כי הוא הותקף. ב"כ הנאשם טען כי מדובר בגרסה מול גרסה, וכי עדותה של דניאל הייתה לא עקבית וייתכן שהיא מגנה על המתלונן. בנוסף, הוא טען שלא הוכח קשר סיבתי ישיר בין האירוע לשבר בזרת של המתלונן. לחלופין, טען ב"כ הנאשם כי ייתכן שהנאשם פעל מתוך צידוק או טעות במצב דברים, בסוברו כי דניאל היא קטינה במצוקה.
השופטת קבעה כי היא נותנת אמון משמעותי בעדות המתלונן, אשר נמצאה קוהרנטית, רציפה ותואמת את גרסתו המוקדמת לשוטרת סמוך לאירוע, כפי שתועד במצלמות הגוף ובדו"ח. דברי המתלונן המוקדמים מחזקים את אמינות עדותו לפיה הנאשם בהה בהם ועקב אחריהם, ולאחר מכן התעמת איתו מילולית ותקף אותו, מה שאילץ את המתלונן להגן על עצמו. חיזוק נוסף לעדות המתלונן נמצא בחבלות השונות על גופו, שתועדו בצילומים ובמסמכים הרפואיים.
לעומת זאת, התקשתה השופטת לתת אמון בגרסת הנאשם, אותה תיארה כמתחמקת, חלקית ובלתי עולה בקנה אחד עם ההיגיון, ניסיון החיים וראיות אחרות. השופטת פירטה מספר סתירות ואי התאמות בגרסאות הנאשם הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, בנוגע לסיבת שהותו הממושכת במקום, ההיכרות עם המתלונן ודניאל, נסיבות העימות והחבלות שנגרמו למתלונן. השופטת גם לא האמינה לטענת הנאשם כי חשב שדניאל קטינה במצוקה ופעל כדי להגן עליה, בין היתר בשל התנהלותו לאחר מכן וסתירות בגרסאותיו.
משעה שהנאשם כינה את המתלונן "פדופיל" והחל לתקוף אותו גם באופן פיזי, עולה כי יש התקיימות ליסוד העובדתי של חבלה ולמודעות הנאשם לביצועה. לצד זאת, מנסיבות האירוע, התיעוד הרפואי שהוגש ומעדותו של האורתופד, עולה ספק האם השבר נגרם למתלונן כתוצאה ממעשי הנאשם, או שמא בניסיונו להגן על עצמו או בעת נפילתו ארצה. ומאחר שהעבירה של חבלה חמורה היא עבירה תוצאתית, הנאשם מזוכה מעבירה זו. תחת זאת, עשתה השופטת שימוש בסמכות המוקנית לה לפי סעיף 184 לחסד"פ והרשיעה את הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.
Reload document 
Open in new tab