הרכב השופטים: אילן איטח, רועי פוליאק, עמיצור איתם
נציגי ציבור: ורדה אדוארדס (עובדים), יצחק רייף (מעסיקים)
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים שבו התקבלה בחלקה התביעה נגד המשיבים. בפסק הדין נקבע כי המערערת 1 (להלן – פלונית) זכאית לפיצוי בסך 20,000 ₪ מאת המשיב 1 (להלן - עאמר) מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ולתשלומים נוספים מאת המשיבה 2 (להלן - החברה), ובכלל זאת פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין הפרת חובותיה מכוח החוק והתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעסיק), תשנ"ח-1998 , פיצוי בסך 15,000 ש"ח מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ותשלומים נוספים שמקורם בתקופת עבודתה הראשונה בחברה וסיומה. כן חויבה החברה לשלם לפלונית הוצאות משפט בסך 4,000 ש"ח. ערעור המערערות אינו סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא ועל מסקנותיו המשפטיות הנגזרות מהן, אלא אך על סכום הפיצוי שנפסק לזכות פלונית בגין הפרת החוק והפרת חוק איסור לשון הרע. לפי הנטען חומרת המעשים אשר יוחסו למשיבים מצדיקה פיצוי בשיעור גבוה יותר.
רקע עובדתי: פלונית היא פלסטינית תושבת השטחים, גרושה ואם לארבעה ילדים. פלונית עבדה במפעל מזון שבבעלות החברה , בשתי תקופות, הראשונה מיום 25.12.2017 ועד ליום 13.3.2018 והשנייה מיום 16.12.2019 ועד לפיטוריה ביום 19.12.2019 . עאמר, גם הוא פלסטיני תושב השטחים, הוא עובד ותיק במפעל. נוסף על תפקידו בתחום ניקיון המפעל, ונוכח בקיאותו בשפה הערבית ובשפה העברית, הוא שימש כמתורגמן וגורם מתווך בין עובדי הייצור הפלסטינים דוברי הערבית לבין מנהלי הייצור דוברי העברית. המערערת 2 היא ארגון העובדים היציג בחברה החל מיום 4.9.2019 . פלונית טענה כי היא הוטרדה מינית על ידי עאמר במספר אירועים שונים, הן בתקופת עבודתה הראשונה והן בתקופת עבודתה השנייה. בית הדין האזורי קבע כממצא עובדתי כי מבין האירועים הנטענים הוכחו רק שני אירועים אשר התרחשו בתקופת עבודתה השנייה, ואלו הם: האחד, אירוע "הנגיעה" - ביום 17.12.2019, היום השני לעבודתה בתקופת עבודתה השנייה, נעתרה פלונית לבקשת עאמר וניגשה עימו לעשן סיגריה בחדר ההלבשה של העובדות. במועד זה נגע עאמר באיבר מסוים בגופה, נגיעה שלפי קביעת בית הדין האזורי "נעשתה או התרחשה בהיבט מיני", אך מיקומו המדויק לא ברור, ומכל מקום אין מדובר בנשיקה ובחיבוק. נקבע כי ככל הנראה עמאר נהדף על ידה. השני, אירוע חדר המדבקות - ביום 18.12.2019, היום השלישי בתקופת עבודתה השנייה, שלח אותה עאמר לעבוד ב"חדר המדבקות", בו עבדו רק גברים. עאמר ליווה אותה לשם וכאשר נכנסו לחדר אמר לנוכחים "שהביא אותה לשם כדי שיחגגו עליה ויהיו מבסוטים". עבודתה של פלונית בחברה הסתיימה ביום 19.12.2019, כאשר פוטרה, על ידי מנהל רצפת הייצור בתקופת העבודה השנייה , בעת הגעתה למפעל. לאירוע זה לא קדם שימוע.
המערערים טוענים כי הערעור אינו מכוון כנגד קביעותיו העובדתית של בית הדין האזורי, אלא לסכומי הפיצוי שנפסקו, אשר לפי הנטען חורגים "באופן קיצוני מטווח הפיצוי הנפסק במקרים דומים". הודגש כי בית הדין קמא קבע כי: עמאר הטריד את פלונית מינית בשני אירועים נפרדים, הראשון באמירה מבזה ומשפילה והשני במגע בגופה "בהיבט המיני"; החברה לא קיימה את חובותיה מכוח החוק והתקנות אלא ערכה "מעין טקס מאוחר שתוצאותיו ידועות מראש", לא שמעה את תלונותיה, ערכה בירור תוך זיהום ההליך, באמצעות ממונה שאינה בקיאה בחובותיה על פי דין. עוד נקבע כי אחד מבעלי החברה כינה את פלונית בביטוי "משפיל, מבזה, ומחפץ" במהלך ישיבת משא ומתן קיבוצית מרובת משתתפים, העולה כדי לשון הרע, ומצדיק פסיקת פיצוי בשיעור גבוה יותר. לפי הנטען שיעור הפיצוי שנקבע לפלונית חורג ממתחם הפיצוי המקובל בתביעות מסוג זה ומוצדק בנסיבות העניין בשים לב לחומרת המעשים וזהות הצדדים. כדי ללמד על מתחם הפיצוי הראוי לטעמה, מפנה פלונית לפסיקת בית הדין ולהוראות החוק.
דיון משפטי: עסקינן בערעור שעניינו הטרדה מינית. סעיף 6(א) לחוק קובע כי הטרדה מינית (כמו גם התנכלות על רקעה) היא עוולה אזרחית וכי הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] , יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה. לפי סעיף 3 לפקודה "... כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה". מען לא העלתה מצידה טענה כי היא נפגעה או ניזוקה ממעשיהם של עאמר או החברה. למעשה על פני הדברים היא נעדרת אינטרס אישי וישיר לסכסוך הקונקרטי מושא ההליך. עיון בתצהירה של עו"ד ברטנשטין בתיק האזורי מעלה כי הצטרפותה של מען כתובעת בהליך (וכמערערת בהתאמה) מקורה בהיות ההליך עניין "מהותי וחשוב, נפרד מנושא ההתארגנות" . אלא שמהותיות וחשיבות המקרה, אשר אינן מוטלות בספק, אינן יכולות להקנות לתובע – ובכלל זה לארגון עובדים אפילו הוא יציג - מעמד של תובע, בהעדר אינטרס אישי, כנפגע או כניזוק. ערעורה של פלונית סב על שיעור הפיצוי בו חויבו עמאר והחברה בבית הדין האזורי. לטענתה, הפיצוי שנפסק לזכותה אינו תואם את חומרת המעשים של עאמר ואת הפרות החברה ואינו הולם את עמדת הפסיקה.
בית המשפט קבע כי לאחר בחינת טענות המערערת, דין הערעור ברכיב זה להתקבל בחלקו, וזאת ביחס לשיעור הפיצוי לפי החוק שבו יש לחייב את עאמר. סעיף 6(ב) לחוק מסמיך את בית הדין לפסוק, בנסיבות שלא הוכח נזק, "בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 120,000 שקלים חדשים". שיקול הדעת לקבוע את שיעור הפיצוי מסור לבית הדין בשים לב לנסיבות המקרה, "טיב המעשים, ואת תכיפותם על פני פרק הזמן בו התרחשו". בענייננו פסק הדין האזורי קבע כי עאמר הטריד מינית את המערערת בשני אירועים נפרדים: הראשון, הטרדה מינית "מילולית"; והשני במגע באיבר מסוים בגופה "בהיבט המיני". אירועים אלו התרחשו ביום השני וביום השלישי לתקופת העבודה השנייה, אשר נמשכה שלושה ימי עבודה בלבד. עוד נקבע כי החברה הפרה את מחויבויותיה על פי דין, ובכלל זה, ביררה את התלונה באופן "טכני" בלבד, זיהמה את עריכת הבירור בשל בירור מקביל שנעשה על ידי מר ורטהיימר, לא קיימה את חובותיה בנוגע לתקנון, לא קיימה הדרכות לעובדים ועוד. על רקע קביעות אלה חייב בית הדין האזורי את עמאר לשלם לפלונית פיצוי בסכום של 20,000 ש"ח ואת החברה בפיצוי בסכום של 50,000 ש"ח.
ככלל ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בסכום הפיצוי שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, שכן סכום הפיצוי אינו "מדע מדויק". עם זאת התערבות בסכום הפיצוי אפשרית מקום בו ערכאת הערעור מתרשמת שסכום הפיצוי הנפסק חורג ממתחם הפיצוי הסביר. בענייננו, בית המשפט מצא לנכון להתערב בסכום הפיצוי אותו חויב עאמר לשלם לפלונית ולהגדילו לסכום של 50,000 ש"ח נכון להיום. עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי מקובלת עליו קביעת בית הדין האזורי כי נסיבות העניין מלמדות כי עמאר הפך את פלונית למטרה, וחמור מכך ההטרדה המינית המילולית מצידו היתה גם מבזה וגם משפילה (סעיף 3(א)(5) לחוק הנוקט לשון "מבזה או משפילה"). לא בכדי קבע בית הדין האזורי כי פלונית "חוותה עגמת נפש רבה". בנסיבות אלה, שיעור הפיצוי שהושת על עאמר, המעוול הישיר, אינו משקף את החומרה היתרה שבהתנהגותו המבזה והמשפילה כלפי פלונית וראוי כי מעשיו החמורים יקבלו ביטוי בפסיקת פיצוי משמעותי יותר שיתן ביטוי לעוצמת הביזוי וההשפלה שחוותה פלונית הן במעמד האמירה והן לאחריה.
אשר לפיצוי אשר הושת על החברה - גם אם יתכן וניתן היה לחייבה בפיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום גבוה יותר, לא נמצא כי הסכום שבו חויבה מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. לעניין הפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע - הפיצוי שעל החברה לשלם לפלונית יוגדל לסכום של פיצוי בסך 50,000 ₪ נכון להיום.
ע"ע 32637-06-24 פלונית & מען -עמותה לסיוע לעובדים נ' עמאר עודה & מיה תעשיות מזון מ.ת. מ בע"מ (ניתן ביום: 14.1.2026)
Reload document 
Open in new tab