שם השופט/ת: יעקב דנינו
פסק הדין עוסק בתביעתו של משה וינברג נגד רשות מקרקעי ישראל, במסגרתה ביקש כי יינתן צו המורה לרשות להחליף את המקרקעין שהוחכרו לו בקרקע חלופית בעלת מאפיינים דומים, זאת מכוח דוקטרינת "הביצוע בקירוב". ליבת המחלוקת נסבה סביב העובדה כי חלק מהמגרש שהוחכר לתובע כולל מקרקעי ייעוד דרך סטטוטורית, אשר אינה ניתנת לרישום על שמו, ועל כן לטענתו ההסכם אינו ניתן לאכיפה במתכונתו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את התביעה, הן מטעמי סף של התיישנות והשתק עילה, והן לגופה, בקובעו כי אין תחולה לדוקטרינת הביצוע בקירוב בנסיבות המקרה, וכי אין הצדקה להתערבות בשיקול דעתה של רמ"י.
רקע עובדתי: המקרקעין מושא התביעה הם חלק מקרקע חקלאית רחבת היקף שהוחכרה בשנות ה-60 לחברה בה היה התובע בעל מניות. לאחר פירוק החברה בשנת 1995 חולקו המקרקעין בין בעלי המניות, והתובע קיבל חלק בשטח של כ-19 דונם. חלוקה זו נעשתה ללא מעורבות רמ"י, ועל בסיס תשריט פנימי בין בעלי הזכויות. כבר בשלב זה, בהתאם לתכנית סטטוטורית משנת 1981, היה ידוע כי חלק מהמקרקעין מיועד לדרך. בהמשך, לאחר הליכים משפטיים שונים, נחתם בשנת 2010 הסכם חכירה בין התובע לבין רמ"י לתקופה של 49 שנים. בהסכם זה הובהר מפורשות כי החלוקה נעשתה על בסיס תשריט פנימי של בעלי הזכויות, וכי לרמ"י אין אחריות לתכנון החלוקה או לקבילותה התכנונית. חרף זאת, בשנת 2019, במסגרת הליך משפטי נוסף שניהל התובע, התברר כי במגרש עוברת דרך סטטוטורית, עובדה אשר מנעה את רישום המקרקעין על שמו במלואם.
בית משפט השלום, אשר דן בתביעה הקודמת של התובע, קבע על יסוד תעודת עובד ציבור כי אכן מדובר במקרקעי ייעוד, ועל כן בהתאם לסעיף 111 לחוק המקרקעין אין תוקף לעסקאות טעונות רישום בהם. לפיכך נקבע כי סירוב רמ"י לחתום על תשריט החלוקה נעשה כדין. פסק דין זה אושר הן בערעור לבית המשפט המחוזי והן בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שם הודגש כי הסכמות בין בעלי מניות אינן מחייבות את רמ"י. לאחר דחיית ההליך הקודם, הגיש התובע את התביעה דנא, במסגרתה שינה את הסעד המבוקש ודרש להורות לרמ"י להחליף את המקרקעין כולם. בכך ביקש למעשה להשיג תוצאה דומה, רישום זכויותיו במלוא השטח אך באמצעות מסלול משפטי שונה.
דיון משפטי: נפתח בבחינת טענת ההתיישנות. בית המשפט עמד על ההלכה לפיה עילת תביעה מתגבשת כאשר מתקיימות העובדות המהותיות המזכות בסעד, והפנה לפסיקה עדכנית, ובכלל זה ע"א 3290/23, אשר קבע כי מבחן הידיעה הוא אובייקטיבי וכי די בקיומו של "קצה חוט" כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות. בית המשפט קבע כי העובדה המהותית, קיומה של דרך סטטוטורית, הייתה גלויה וידועה מבחינה משפטית כבר משנת 1981, ולכל המאוחר בשנת 1995 בעת חלוקת המקרקעין. עוד הודגש כי תכנית בניין עיר היא בגדר חיקוק, ובהתאם להלכה שנקבעה בע"א 3260/11, קמה חזקה של ידיעה קונסטרוקטיבית לגבי תוכנה. לפיכך נדחתה טענת התובע כי גילה את העובדה רק בשנת 2019. בהמשך לכך, בית המשפט קבע כי גם אם מדובר בעילה חוזית, הרי שמרוץ ההתיישנות החל לכל המאוחר במועד חתימת הסכם החכירה בשנת 2010, ומשחלפו למעלה משבע שנים, התביעה התיישנה. נקבע כי אין לקבל את טענת התובע בדבר דחיית מועד היווצרות העילה, שכן אין לאפשר לתובע לשלוט במועד ההתיישנות לפי נוחותו.
לצד זאת, בחן בית המשפט את טענת השתק העילה, תוך הסתמכות על ההלכה הפסוקה בדבר מעשה בית דין, ובפרט על ע"א 246/66 קלוז'נר, ע"א 2035/03 לב יסמין ורע"א 5138/18 ג'אזי עוואד. בית המשפט הדגיש כי המונח "עילה" פורש בפסיקה באופן רחב, כך שהוא כולל גם טענות וסעדים שניתן היה להעלות בהליך הראשון. נקבע כי שתי התביעות, הקודמת והנוכחית, מבוססות על אותה מסכת עובדתית ונועדו להשיג אותה תוצאה מעשית. משלא כלל התובע את הסעד החלופי בתביעה הראשונה, ולא ביקש היתר לפיצול סעדים, הוא מנוע מלהגיש תביעה נוספת. בית המשפט הוסיף והדגיש כי סדרי הדין מאפשרים העלאת טענות חלופיות, ולכן לא הייתה מניעה שהתובע יטען כבר בהליך הראשון לסעד חלופי של החלפת מקרקעין. הימנעותו מכך מהווה מחדל דיוני היוצר השתק. בכך חיזק בית המשפט את עקרון סופיות הדיון ואת הדרישה לריכוז מלוא הטענות והסעדים בהליך אחד.
בהמשך נדרש בית המשפט לטענות התובע בדבר רשלנות ומצג שווא מצד רמ"י. נקבע כי לא הוכחה רשלנות, שכן התובע עצמו היה שותף לחלוקת המקרקעין והיה עליו לבדוק את מצבם התכנוני. עוד הודגש כי בהסכם החכירה נכללה הוראה מפורשת הפוטרת את רמ"י מאחריות לתכנון החלוקה. לפיכך, אין בסיס להטיל עליה אחריות לנזק הנטען. בית המשפט דחה גם את הטענה לפגיעה בזכויות קנייניות, וקבע כי התובע ממשיך להחזיק ולעבד את המקרקעין בפועל, וכי הפגם נוגע לרישום בלבד. עוד הודגש כי קיימות חלופות תכנוניות שונות אשר עשויות לאפשר רישום חלקי של הזכויות, וכי התובע בחר שלא לפעול למימושן. לבסוף, נקבע כי התנהלות התובע מלמדת על ניסיון לבצע "מקצה שיפורים" בדיעבד, לאחר שהתברר כי העסקה אינה מיטבית מבחינתו. בית המשפט הדגיש כי אין זה מתפקידו לתקן טעויות בכדאיות העסקה או להעניק יתרון שלא הוסכם עליו מלכתחילה.
סיכומו של דבר, בית המשפט דחה את התביעה הן מטעמי סף של התיישנות והשתק עילה, והן לגופה. נקבע כי אין תחולה לדוקטרינת הביצוע בקירוב, כי לא הוכחה רשלנות מצד רמ"י וכי אין הצדקה להתערבות שיפוטית בשיקול דעתה. פסק הדין משקף יישום עקבי של עקרונות יסוד בדיני ההתיישנות, מעשה בית דין, דיני החוזים והמשפט המנהלי, תוך הדגשת אחריותו של הפרט לבדיקת מצבו המשפטי והתכנוני של הנכס.
תא 14271-01-23 משה וינברג נגד מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (ניתן ביום: 1.5.26)
Reload document 
Open in new tab