שם השופט/ת: עירית הוד
פסק הדין עוסק במחלוקת יסודית בדיני המקרקעין ובהליכי הסדר זכויות במקרקעין ברמת הגולן: האם זכאי אדם להירשם כבעלים של קרקע מסוג "מירי" מכוח התיישנות רוכשת ועיבוד ממושך לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, או שמא יש לרשום את הקרקע על שם המדינה כבעלת הזכות השיורית במקרקעין שלא הוכח לגביהם קניין פרטי. בית המשפט נדרש לבחון את טיב הזכויות הנטענות על ידי נידאל מוגרבי, את משמעות החזקה והשימוש הנטענים בקרקע במשך עשרות שנים, את היקף העיבוד החקלאי שבוצע בה לכאורה ואת השפעת החלת הדין הישראלי ברמת הגולן על האפשרות לרכוש בעלות מכוח התיישנות רוכשת. בסופו של ההליך נקבע כי נידאל לא הצליח להוכיח את התנאים הנדרשים להכרה בזכותו, ולכן הורה בית המשפט על רישום הקרקע על שם מדינת ישראל.
רקע עובדתי: ההליך נולד במסגרת הסדר מקרקעין שנערך בעין קיניא, שבמהלכו הוגשו תביעות סותרות ביחס לחלקה סופית מספר 26 בגוש 203032. בהתאם להוראות סעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, הועברה ההכרעה במחלוקת לבית המשפט. מצד אחד ניצבה רשות מקרקעי ישראל, שטענה כי מדובר בקרקע מדינה שלא הוקצתה מעולם לאדם פרטי, ומצד אחר ניצב נידאל מוגרבי, שטען כי הוא ומשפחתו מחזיקים בקרקע במשך דורות ארוכים וכי מכוח החזקה והעיבוד החקלאי שנעשו בה קמה לו זכות בעלות מלאה. נידאל טען כי הקרקע עברה אליו בירושה ובהעברה משפחתית מאביו ומסבו, אשר אף הם קיבלו אותה מאבותיהם לפניהם. לדבריו, משפחתו עושה שימוש בקרקע במשך כ-200 שנה, תחילה לגידולי פלחה ובהמשך גם לגידול עצי זית. הוא טען כי שיעור העיבוד בקרקע עלה לאורך השנים, החל מכ-70% משטח החלקה ועד לעיבוד כמעט מלא של השטח, וכי די בכך כדי לבסס זכות בעלות מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני והפסיקה שעסקה בהתיישנות רוכשת במקרקעין.
רשות מקרקעי ישראל חלקה על טענות אלו מכל וכל. לטענתה, מדובר בקרקע בלתי מוסדרת מסוג "מירי", אשר לפי הדין העות'מאני הייתה בבעלות השלטון מלכתחילה. עוד נטען כי נידאל לא הציג קושאן, מסמך הקצאה, שטר טאבו או כל ראיה ממשית המלמדת על הקניית זכויות מקורית בקרקע למשפחתו. רמ"י הדגישה כי גם הטענה בדבר העברת הזכויות מהסב אל האב ומהאב אל הבן אינה מספקת, משום שאדם אינו יכול להעביר זכויות שאין בידו להוכיח את קיומן. בנוסף, חוות הדעת האוויריות שהוגשו מטעם המדינה הצביעו, לשיטתה, על כך שהקרקע כלל לא הייתה מעובדת בהיקף הנדרש לצורך רכישת בעלות מכוח התיישנות.
דיון משפטי: בפסק הדין נפתח בהצגת המסגרת הנורמטיבית החלה על מקרקעי רמת הגולן. בית המשפט עמד על כך שעד החלת המשפט הישראלי בשנת 1981 חל באזור חוק הקרקעות העות'מאני. במסגרת זו סווגו הקרקעות למספר סוגים, ובהם קרקע מסוג "מירי", שהיא קרקע שבעלותה נתונה לשלטון ואילו ליחידים ניתנות זכויות חזקה ושימוש בלבד. נקודת המוצא המשפטית שעליה ביססה השופטת את הניתוח היא שהקרקע נשוא המחלוקת היא קרקע מירי, ולכן נטל ההוכחה רובץ על הטוען לרכישת זכויות פרטיות בה. בית המשפט סקר בהרחבה את שתי הדרכים האפשריות לרכישת זכויות בקרקע מסוג מירי. הדרך הראשונה היא הוכחת הקצאה מקורית של הקרקע מאת השלטון באמצעות קושאן או מסמך הקצאה דומה. הדרך השנייה היא רכישת זכויות מכוח התיישנות רוכשת לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, באמצעות החזקה ועיבוד חקלאי רציף של הקרקע במשך התקופה הקבועה בדין. מאחר שנידאל לא טען לקיומו של קושאן ואף הודה שאין בידו כל מסמך המעיד על הקצאה מקורית, התמקד הדיון בשאלה האם הוכחה התיישנות רוכשת.
בית המשפט ייחס משקל רב להלכת שיבלי, שנקבעה בע"א 520/89 מדינת ישראל נ' שיבלי. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי מאז חקיקת חוק יסוד: מקרקעי ישראל אין עוד אפשרות לרכוש בעלות במקרקעי מדינה באמצעות התיישנות רוכשת. ההתיישנות נותרה לכל היותר טענת הגנה מפני תביעת סילוק יד, אך אינה מקנה בעלות. בית המשפט המחוזי הסביר כי אף שהחוק הישראלי נכנס לתוקפו ברמת הגולן רק בשנת 1981, הרי שמאותו מועד חדלה האפשרות לרכוש זכויות קנייניות חדשות בקרקעות מדינה באמצעות סעיף 78. פסק הדין דן גם בע"א 8117/14 עבדאלוילי תופיק חוסין נ' מינהל מקרקעי ישראל, אשר עליו ביקש נידאל להסתמך. בית המשפט הבהיר כי דווקא פסק דין זה מחזק את עמדת המדינה. נקבע שם כי לצורך הוכחת התיישנות רוכשת יש להראות עיבוד חקלאי של לפחות מחצית משטח הקרקע במשך חמש-עשרה שנים רצופות. עוד הודגש כי באזור רמת הגולן ניתן היה להשלים התיישנות רוכשת רק עד שנת 1981. לפיכך, השנים המאוחרות שעליהן הסתמך נידאל אינן רלוונטיות לבחינת רכישת הבעלות.
לאחר שהתווה את המסגרת המשפטית פנה בית המשפט לבחון את הראיות. עיקר הדיון נסב סביב חוות הדעת הסותרות של מומחי פענוח תצלומי האוויר. מומחה המדינה, אור כוכבא, בחן תצלומים משנים שונות בין 1967 ל-1979 וקבע כי ברוב התקופה לא ניתן לזהות עיבוד חקלאי בהיקף הדרוש. לפי ממצאיו, בשנת 1967 ובשנת 1969 הקרקע לא הייתה מעובדת כלל, ובשנים 1976 ו-1979 רק כ-30% משטחה היה מעובד או מחושף. יתר השטח נותר בלתי מעובד. השופטת התרשמה כי חוות דעתו של כוכבא מבוססת על אינדיקציות מקצועיות ברורות כגון קווי חריש, מטעים מסודרים, סימני עיבוד חקלאי ותצלומי השוואה. היא קיבלה את הסבריו שלפיהם קיומן של טרסות עתיקות, שיחים בודדים או עצים פזורים אינו מלמד בהכרח על עיבוד בתקופה הרלוונטית. עוד הודגש כי עצם קיומו של עץ זית בודד, גם אם גילו רב, אינו יכול להוכיח עיבוד חקלאי של הקרקע כולה.
טענה נוספת שנבחנה הייתה האפשרות לראות בהפסקות בעיבוד חלק ממחזור חקלאי רגיל. בית המשפט הכיר בכך שהפסיקה מאפשרת במקרים מסוימים "שבתון חקלאי" קצר, אך הדגיש כי על הטוען לכך להראות שההפסקה הייתה זמנית בלבד וכי לפני ואחרי אותה תקופה התקיים עיבוד סדיר. במקרה הנדון לא הוצגו ראיות המלמדות כי השטחים הבלתי מעובדים היו חלק מהליך חקלאי רציף. לפיכך לא ניתן היה להחיל את החריג שנקבע בפסיקה.
בסיכומו של הדיון קבע בית המשפט כי נידאל לא הוכיח אף אחד מן היסודות הדרושים לרכישת בעלות. לא הוצגה ראיה להקצאה היסטורית של הקרקע, לא הוכח קיומו של קושאן, לא הוכחה שרשרת זכויות מסודרת, ולא הוכח עיבוד חקלאי רציף ובהיקף מספק במשך חמש-עשרה השנים הרלוונטיות שקדמו להחלת הדין הישראלי ברמת הגולן. משכך, לא קמה לנידאל זכות בעלות מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני. הכרעת בית המשפט הייתה כי הקרקע תירשם על שם המדינה. נקבע כי כאשר מדובר בקרקע בלתי מוסדרת מסוג מירי, והטוען לזכות פרטית אינו מצליח להוכיח את תביעתו, עומדת למדינה בעלות שיורית במקרקעין.
תא 7776-07-24 רשות מקרקעי ישראל נגד נידאל מוגרבי (ניתן ביום: 8.6.26)
Reload document 
Open in new tab