שם השופט/ת: איריס רבינוביץ ברון
פסק הדין עוסק בתובענה ייצוגית שהוגשה נגד בנק לאומי, במסגרתה נטען כי הבנק גבה מלקוחותיו עמלת מינימום בגין ערבויות בנקאיות יותר מפעם אחת, בניגוד לתעריפון הבנק ולהוראות הדין. הסוגיה המרכזית שנדונה היא פרשנות התעריפון: האם עמלת המינימום נגבית פעם אחת לכל ערבות, או שמא ניתן לגבותה מדי שנה. בנוסף נדונו עילות של הפרת חוזה, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט, וכן שאלת היקף ההשבה המגיע לחברי הקבוצה. בית המשפט קובע כי יש להעדיף את פרשנות התובעת, שלפיה עמלת המינימום היא חד־פעמית לכל ערבות, ולפיכך גבייתה החוזרת הייתה שלא כדין, ומקימה זכות להשבה לחברי הקבוצה.
רקע עובדתי: התובעת נטלה בשנת 2017 ערבות בנקאית מהבנק בסכום של 5,000 ₪, כנגד פיקדון ספציפי. במעמד קבלת הערבות חתמה על מסמכי הבנק, בהם טופס בקשה וטופס גילוי עלות השירות. בהתאם לתעריפון הבנק, נגבתה ממנה עמלת מינימום בעת הנפקת הערבות. ואולם, שנה לאחר מכן, בעוד הערבות בתוקף, חויבה התובעת פעם נוספת באותה עמלת מינימום. לטענתה, חיוב זה אינו עולה בקנה אחד עם התעריפון, אשר מבחין בין עמלה שנתית באחוזים לבין עמלת מינימום “לערבות”, שאינה מוגדרת כעמלה שנתית. בעקבות כך הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, במסגרתה נטען כי הבנק גבה עמלות ביתר מלקוחות רבים.
דיון משפטי: בהחלטת האישור שניתנה בשלב מוקדם של ההליך התקבלה עמדת התובעת, ונקבע כי קיימת אפשרות סבירה שהגבייה בוצעה בניגוד לתעריפון. בהתאם לכך אושרה התובענה הייצוגית בעילות של הפרת חוזה, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר, תוך דחיית עילת ההטעיה. בהמשך ההליך הוגשו כתבי טענות מתוקנים, תצהירים וראיות, והצדדים הגיעו להסכמות דיוניות שונות, לרבות הרחבת הקבוצה עד למועד שינוי התעריפון בשנת 2025. בהמשך לכך נדרש בית המשפט לדיון המשפטי המהותי, אשר עמד במרכזו שאלת פרשנות התעריפון. נקודת המוצא לדיון הייתה ההלכה הכללית בדבר פרשנות חוזים, ובפרט חוזים בנקאיים. בית המשפט הסתמך בהרחבה על פסיקת בית המשפט העליון, ובראשה רע"א 6810/21 בנק לאומי נ' ברנובייט, שם נקבע כי הסכמים בנקאיים הם חוזים שיש לפרשם לפי סעיף 25 לחוק החוזים, תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים, אך בשים לב למאפייניהם הייחודיים כחוזים אחידים. במסגרת זו הודגש כי לשון החוזה היא נקודת המוצא, אך כאשר מדובר בחוזה בנקאי יש לתת משקל גם לתכלית האובייקטיבית, לפערי הכוחות בין הצדדים ולצורך להגן על הלקוח.
בהתאם לכך, בחן בית המשפט תחילה את לשון התעריפון. נקבע כי קיימת הבחנה ברורה בין העמלה השיעורית, המוגדרת במפורש כעמלה “לשנה”, לבין עמלת המינימום, אשר מתוארת כעמלה “לערבות”. הבחנה לשונית זו הובילה למסקנה כי עמלת המינימום אינה עמלה שנתית. בית המשפט הדגיש כי אילו ביקש הבנק לגבות עמלת מינימום מדי שנה, היה עליו לציין זאת במפורש, כפי שעשה ביחס לעמלה השיעורית. הימנעותו מלעשות כן פועלת לחובתו. בהמשך לכך דחה בית המשפט את טענת הבנק שלפיה יש ללמוד על אופייה השנתי של עמלת המינימום מהערות התעריפון, ובפרט מההערה הקובעת כי “בתום כל שנה תיגבה עמלה נוספת”. נקבע כי יש לקרוא הערה זו בהקשר הכולל של התעריפון, ובמיוחד לאור ההערות האחרות, מהן עולה כי המונח “עמלה” מתייחס לעמלה השיעורית בלבד. בכך אימץ בית המשפט ניתוח לשוני-מערכתי, ולא הסתפק בפרשנות מבודדת של הוראה אחת.
בית המשפט אף דחה את טענת הבנק כי הביטוי “לערבות” נועד להבחין בין מספר ערבויות. נקבע כי מדובר בפרשנות מאולצת שאינה מתיישבת עם מבנה התעריפון, ואשר הייתה מובילה לתוצאה בלתי סבירה, לפיה בעסקאות רבות לא הייתה כלל משמעות לעמלה השיעורית. בכך חיזק בית המשפט את הגישה הפרשנית לפיה יש להעדיף פירוש המוביל לתוצאה סבירה והגיונית. בית המשפט דן גם בכלל הפרשנות נגד המנסח, המעוגן בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים, והוסבר בפסיקה כגון דנ"א 4960/18 זליגמן. נקבע כי גם אם מדובר בכלל משני, הרי שבמקרה של עמימות יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה עם הלקוח, במיוחד לאור פערי הכוחות בין בנק ללקוח. בענייננו, אף אם ניתן היה לפרש את התעריפון בשתי דרכים, יש להעדיף את הפרשנות המצמצמת את גביית העמלות. לאור מכלול שיקולים אלו, קבע בית המשפט כי הבנק לא היה רשאי לגבות עמלת מינימום יותר מפעם אחת לכל ערבות.
בשלב הסעדים קבע בית המשפט כי יש להורות על השבת סכומי הגבייה העודפת לחברי הקבוצה, בצירוף ריבית והצמדה. עם זאת, נדחו חלק מטענות התובעת בנוגע לשיטות חישוב מורכבות של הריבית, ונקבע כי יש לפעול לפי הכללים המקובלים בדין. כמו כן, נדחתה טענת הבנק כי אין להשיב כספים ללקוחות חוזרים, ונקבע כי אין לייחס ללקוחות אשם תורם כאשר הגבייה עצמה הייתה בלתי חוקית.
ת"צ 31563-05-19 ויסולי נ' בנק לאומי לישראל בעמ (ניתן ביום: 27.4.26)
Reload document 
Open in new tab