NULL נקבע כי המנוחה לא הייתה יכולה לחייב את התובע בצוואה ליתן זכות מגורים לנתבע בנכס עד סוף ימיו ולפיכך התקבלה תביעת הפינוי שהגיש התובע
נקבע כי המנוחה לא הייתה יכולה לחייב את התובע בצוואה ליתן זכות מגורים לנתבע בנכס עד סוף ימיו ולפיכך התקבלה תביעת הפינוי שהגיש התובע

שם השופט/ת: ריבי לב אוחיון

התובע ואשתו המנוחה היו בעלים במשותף של דירת מגוריהם. המנוחה הורישה בצוואתה את זכויותיה בנכס לתובע וכן קבעה כי בנם הנתבע יוסיף להתגורר בנכס עד 6 חודשים מפטירת האחרון מבניה"ז. נקבע כי המנוחה לא הייתה יכולה לחייב את התובע בצוואה ליתן זכות מגורים לנתבע בנכס עד סוף ימיו. לפיכך התקבלה תביעת הפינוי שהגיש התובע. עם זאת, ע"מ להגשים את רצונה של המנוחה להעניק לנתבע קורת גג ומצד שני לא לפגוע בזכות הקניין של התובע המעוניין למכור את הנכס נקבע כי הנתבע יקבל סכום כסף מכספי תמורת המכר בשיעור 40% מתוך חלקה של המנוחה בנכס.

רקע עובדתי: תובענה רכושית בין אב ובנו, וסעדיה הם להסדרת מחיקת הערת אזהרה, פינוי נכס ושיפוי בגין נזקים. רקע: התובע והאם המנוחה הם בעלי מלוא הזכויות בנכס ששימש למגוריהם, בחלקים שווים. לאחר גירושיו של הנתבע לפני כחמש עשרה שנה, עבר הנתבע להתגורר בנכס עם הוריו. ב-2017 ערכו המנוחה והתובע צוואות באותו יום, בשני מסמכים נפרדים. המנוחה קבעה בצוואתה הוראות "יורש במקום יורש" ביחס לנכס. התובע הוא הזוכה בחלקה של המנוחה בנכס, וככל שייפטר מן העולם טרם המנוחה, יירשו ילדיהם של בניה"ז את זכויות המנוחה בנכס. כמו כן, המנוחה קבעה הוראה, כי הנתבע יוכל להמשיך ולהתגורר בנכס עד שישה חודשים מיום פטירת האחרון מבין בני הזוג (המנוחה או התובע). ב-2021 נפטרה המנוחה, ובהמשך לכך ניתן צו קיום לצוואתה ובהמשך לכך נרשמו זכויות המנוחה בנכס ע"ש התובע תחת הערה "בכפוף לתנאים בצוואה". לאחר פטירת המנוחה, ולטענת התובע, החיים בבית ביחד עם הנתבע הפכו בלתי סבירים. לבסוף, עזב התובע את הנכס ועבר להתגורר בדיור מוגן והנתבע נותר להתגורר בבית. התובע עותר לסעדים הבאים: סילוק ידו של הנתבע מהנכס; הסרת "הערת האזהרה" לגבי הזכויות אותן ירש התובע מהמנוחה בנכס, לצורך מכירת הנכס (בכדי לממן את שהותו בדיור המוגן); חיוב הנתבע בפיצויים בגין "הנזק שנגרם".

דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע כי מהותה של תובענה זו, היא עתירת התובע לאפשר לו למכור את הנכס, אגב פינוי של הנתבע אשר מתגורר בו שנים ארוכות; מכיוון שמחצית הזכויות בנכס הוענקו לתובע מכוח צוואת המנוחה, ומאחר שבצוואה הוראה לפיה הנתבע יוסיף להתגורר בנכס עד 6 חודשים מפטירת האחרון מבניה"ז, ראשית יש להתחקות אחר רצונה של המנוחה, ואח"כ יש לבחון האם המנוחה יכולה היתה ליתן הוראות בדבר רכוש שאינו שלה (חלקו של התובע בנכס המשותף לבניה"ז). ואולם קודם לכן, יש להדרש לטענות הנתבע בדבר סיווג הצוואה כצוואה הדדית. ביהמ"ש דוחה את הטענה שעה שבפני ביהמ"ש מונחת צוואת המנוחה בלבד, ללא צוואת התובע מאותו מועד. הנתבע לא זימן לעדות את עוה"ד עורכת הצוואה ולא צירף כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי צוואת המנוחה היא חלק מצוואות הדדית שלה ושל התובע) ולפיכך נקבע כי מדובר בצוואה נפרדת ועצמאית של המנוחה.

אומד דעת המנוחה בצוואתה: כעולה מלשון הצוואה, המנוחה ביקשה להעניק לנתבע קורת גג עד לאחר פטירת בני הזוג. המנוחה הקדישה לכך סעיף נפרד (ס' 10 לצוואה) מהסעיף בו הורישה את זכויותיה בנכס למנוח (ס' 4 לצוואה). אף הנסיבות החיצוניות לצוואה, מעידות על רצונה זה של המנוחה. בסעיף 4 לצוואת המנוחה קבעה המנוחה הוראות "יורש במקום יורש" ביחס לנכס. קרי, התובע הוא הזוכה בחלקה של המנוחה בנכס, וככל שייפטר מן העולם טרם המנוחה, יירשו ילדיי בניה"ז במקומו את זכויות המנוחה בנכס; בסעיף 10 לצוואה, קבעה המנוחה כי הנתבע יוכל להמשיך ולהתגורר בנכס עד ששה חודשים לאחר פטירת שני בני הזוג (המנוחה והתובע). לאחר מכן, יפונה הנכס ויימכר. כל חוב שיצטבר בתקופה זו ישולם ע"י הנתבע. המנוחה לא קבעה בצוואתה כיצד תתחלק התמורה שתתקבל כתוצאה ממכירת הנכס. לטענת הנתבע, סעיף 10 לצוואה מקיים את ההגדרות הקבועות בסעיפים 43-45 לחוק, הקובעות הוראות בדבר "יורש על תנאי דוחה", "יורש על תנאי מפסיק" ו"חיובי יורש". לעניין זה יש לפנות לאומד דעתו של המצווה. אם ברור לביהמ"ש שהמצווה איננו רוצה בקיום ההוראה המנחילה אם לא יקוים דבר אחר הנמצא בצוואה אזי לפנינו תנאי. אם אומד דעת המצווה מכוון לכך שהמצווה מבקש להפריד בין ההנחלה לקיום ההוראה יש לראות את הדברים כחיוב יורש לפי ס' 45 לחוק. ביהמ"ש קובע כי הסעיף עונה על ההגדרה שבסעיף 45 לחוק בלבד. התובע זכה בזכויות המנוחה בנכס עם פטירת המנוחה. זכייתו לא הותנתה בשום תנאי או הגיע מועד מסוים; ישנה הפרדה בין הורשת הנכס לתובע לבין החיוב למתן זכות מגורים בנכס לנתבע והדברים אינם תלויים האחד בשני. מכאן שיש לראות בסעיף 10, כהוראה המטילה חיוב על היורש (התובע), לעניין הענקת זכות מגורים לנתבע בנכס עד פטירת שני בני הזוג.

תוקפו של סעיף 10 לצוואת המנוחה- לתובע היו מחצית הזכויות בנכס ללא קשר לזכייתו בשאר הזכויות מכוח צוואת המנוחה. הלכה למעשה, המנוחה שהייתה בעלים של מחצית הזכויות בנכס בלבד ציוותה זכות מגורים לנתבע גם בזכויותיו של התובע בנכס. לא ניתן לחייב זוכה בצוואה לעשות דבר בנכס שאינו מנכסי העיזבון, אף לפי ס' 45 לחוק הירושה. על כן, לא היה ביכולתה של המנוחה להעניק זכות מגורים לנתבע בנכס (ובכך ליצור חיוב על התובע), כאשר לתובע מחצית הזכויות בנכס (אשר בהתאם לסעיף 27 לחוק המקרקעין מתפרשות על כלל הנכס); נימוק נוסף לאי יכולתה של המנוחה לחייב את התובע כפי שקבעה בסעיף 10 לצוואה, ניתן למצוא בזכות של שותף במקרקעין לפעול לפירוק שיתוף. המנוחה לא הייתה יכולה לקבוע חיוב בצוואתה, אשר פוגע בזכות הקניין של התובע לעתור לפירוק שיתוף בנכס (פירוק אשר התובע מעוניין בו היום). על כן, החיוב הקבוע בסעיף 10 לצוואה הוא חסר תוקף.

יחד עם זאת, לאור עקרון העל בדיני הירושה בדבר המצווה לקיים את רצון המת, אף שהחיוב שקבעה המנוחה בסעיף 10 לצוואה אינו תקף ואינו יכול לעמוד, ביהמ"ש סבור כי יש לבחון כיצד ניתן להגשים את רצון המנוחה להעניק לנתבע קורת גג וזאת על פי ארבעת המצבים שפורטו בפרשת טלמצ'יו (בהם ניתן להגשים את אומד דעת המצווה אף אם אינה מעוגנת בלשון הצוואה):תיקון טעות, השלמת חסר, ביצוע בקירוב, תחליף. בחינה כאמור הובילה למסקנה כי יש לעשות בענייננו שימוש בדוקטרינת הביצוע בקירוב לצורך הגשמת רצון המנוחה. בהקשר זה נקבע כי את רצונה של המנוחה ניתן להגשים בקירוב באופן בו תובטח לנתבע קורת גג ואין זה משנה אם בנכס דנן או בנכס אחר; כשמנגד לא ניתן לפגוע בזכויותיו הקנייניות של התובע המעוניין בפירוק שיתוף. בנסיבות אלו הדרך להגשים את רצון המנוחה, היא באמצעות מתן סכום כסף לנתבע, מכספי תמורת המכר שיתקבלו ממכירת הנכס. בנסיבות העניין (כאשר זכות המגורים אינה מוחלטת, אלא רק עד ששה חודשים לאחר פטירת שני בני הזוג, כאשר המנוחה לא יכלה לצפות מתי בני הזוג ייפטרו מן העולם אך הצוואה נערכה כשבניה"ז מבוגרים ואינם בקו הבריאות כך, שלא היתה היתכנות שהנתבע יגור בדירה עשרות שנים קדימה. כמו כן, המנוחה לא ציוותה לנתבע כל חלק עודף בתמורה שתתקבל לאחר מכירת הנכס) נקבע כי הנתבע יקבל תשלום בשיעור 40% מתוך חלקה של המנוחה בנכס. לפיכך התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע יפנה את הנכס בתוך 3 חודשים; הנתבע יקבל 40% מתוך חלקה של המנוחה שהיה לה בנכס, עובר לציוויו לתובע. הערת האזהרה תוסר לאלתר וזאת בכפוף לקבוע בפסק דין זה. הסעד של חיוב הנתבע בפיצויים בגין הנזק שנגרם לנכס – נדחה. לא ברור לאילו נזקים מתכוון התובע, כמו כן, נזקים אלו לא הוכחו. הנתבע יישא בהוצאות בסך 10,000 ₪ לטובת התובע.

תמש 11653-05-24  פלוני נ' פלוני  (ניתן ביום: 20.4.25)

להורדת הקובץ לחץ כאן 2025-05-16T18:07:54+03:00
עבור למעלה