שם השופט/ת: עופר גרוסקופף
בר"ע בגדרה נדרש ביהמ"ש העליון לסמכות בימ"ש של פשט"ר. בין היתר נקבע כי סעיף 178(ג) לפקודת פשיטת רגל קובע כי מהרגע שניתן צו כינוס, ביהמ"ש של פשיטת רגל מוסמך להעביר אליו כל תובענה תלויה ועומדת – בין אם היא הוגשה לפני מועד מתן צו הכינוס ובין אם לאחריו.
רקע עובדתי: בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, שעניינה אופן בירור טענות המבקש ביחס לזכויותיו בנכס המשמש כבית המשפחה, אשר הליכי מימוש לגביו מתקיימים במסגרת הליך פשיטת רגל בו מצוי אביו, המשיב 1. רקע: מדובר במבנה דו קומתי, אשר המבקש ומשפחתו הגרעינית מתגוררים בו ביחידה נפרדת בקומת הקרקע. המבקש, אשר בהתאם לפסיקתא שניתנה בעניינו של אביו החייב, התבקש לפנות את הנכס, הגיש לביהמ"ש לענייני משפחה תובענה לפס"ד הצהרתי לפיו הוא בעל הזכויות בקומת הקרקע בנכס. המבקש מלין הן על החלטת בימ"ש של פש"ר להעברת הדיון בתובענת המבקש לתיק הפש"ר, הן כנגד הפינוי שלו מבלי שהמבקש נזכר בפסיקתה והן כנגד סמכות ביהמ"ש ביחס לבקשת הנאמנת למתן פסק דין הצהרתי בשאלת הזכויות בנכס.
דיון משפטי: ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה וקבע כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בשיקול דעתו של בימ"ש של פשיטת רגל, וזאת לנוכח המומחיות הרבה של בימ"ש זה בתחומו, וכן לאור התרשמותו הישירה מבעלי הדין ומנסיבות העניין בכללותן. לא נמצא כי המקרה דנא נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות. ראשית, לא נמצא פגם בהחלטת ביהמ"ש קמא בכל הנוגע להעברת הדיון בתובענת המבקש מביהמ"ש לענייני משפחה לתיק הפש"ר. סעיף 178(ג) לפקודת פשיטת רגל מקנה לביהמ"ש המחוזי, לאחר מתן צו הכינוס, את הסמכות להעביר אליו כל תובענה התלויה ועומדת בבימ"ש אחר אשר פושט הרגל פתח או המשיך בה, או שפתחו או המשיכו בה נגדו. אף שלשון הסעיף סובלת את הפרשנות לה טוען המבקש, כי לפי הוראת הסעיף ניתן להעביר לבימ"ש רק תובענה אשר הייתה תלויה ועומדת בעת שניתן צו הכינוס, כלומר רק תובענה שהוגשה בטרם ניתן צו כאמור – אין לקבל אותה. שכן כפי שקבע ביהמ"ש קמא, סמכותו להעברת "כל תובענה התלויה ועומדת בבימ"ש אחר" איננה תחומה אך לתובענות שהוגשו בטרם ניתן צו כאמור. ובמילים פשוטות, סעיף 178(ג) לפקודה קובע כי מהרגע שניתן צו כינוס, ביהמ"ש של פשיטת רגל מוסמך להעביר אליו כל תובענה תלויה ועומדת – בין אם היא הוגשה לפני מועד מתן צו הכינוס ובין אם לאחריו. מסקנה זו מתיישבת עם לשון הסעיף מתבקשת לנוכח תכליותיו של הסעיף, ושל ההסדר הרחב יותר שבתוכו הוא משובץ – לרכז את בירור התביעות נגד מסת נכסי החייב לכדי הליך אחד, מהיר ויעיל; למנוע פגיעה בשוויון בין הנושים; ולחסוך בזמן שיפוטי; מכאן שהפרשנות בה נקט ביהמ"ש קמא לסעיף 178(ג) לפקודה, היא פרשנות נכונה. משכך, ובהינתן שיקול הדעת הרחב המוקנה לביהמ"ש לפשיטת רגל בהחלטות בדבר אופן ניהול ההליך, אין מקום להתערב בהחלטתו לקבל את הבקשה ל"משוך" אליו את הדיון בטענות המבקש ביחס לזכויותיו בנכס.
שנית, אף דחיית הבקשה לביטול הפסיקתה לא מגלה פגם המצדיק התערבות ערכאת הערעור. כפי שצוין בהחלטת ביהמ"ש קמא, הפסיקתה נקטה בלשון ברורה ומפורטת תוך התייחסות לשתי הקומות ולשתי יחידות הדיור המצויות בנכס, ותוך אזכור מפורש של פינוי בני משפחת החייב, ככל שאלו מצויים בנכס. מכאן שפינויו של המבקש ומשפחתו נעשה כדין, בהתאם לפסיקתה, בניגוד לטענות המבקש בבקשת רשות הערעור. למבקש, השגות על עצם תוקפם של צו הפינוי והפסיקתה. ואולם, הוא נמנע מלפנות לביהמ"ש של פשיטת רגל או לנקוט בכל הליך אחר כדי לבטא השגות אלו ורק בחלוף למעלה משבעה חודשים ממתן הפסיקתה, ולמעלה מארבעה חודשים מהפינוי עצמו, בהם הוא ומשפחתו הגרעינית לא התגוררו בקומת הקרקע – הוא בחר להגיש תובענה למתן סעד הצהרתי לבימ"ש לענייני משפחה. הודגש משמעות החלטת ביהמ"ש קמא בסוגיה זו איננה כי הטענות האמורות נדחו, אלא כי לנוכח לשון הפסיקתה המפורשת והשיהוי שחל בהתנהלותו של המבקש לא יוּתר לו ולבני משפחתו הגרעינית לשוב ולהתגורר בנכס בטרם בירור טענות אלו.
לסיום נקודה זו, הובהר כי אף הישענותו של המבקש על סעיפי חוק שונים, שלטענתו "אוסרים על פגיעה בו" בהיותו צד ג', אינה מסייעת לו, שכן חלקם אינם חלים במקרה דנן (סעיף 139 לחוק חדלות פירעון וסעיף 64 לחוק הוצאה לפועל), וחלקם האחר אך מקנה לצד ג' שנפגע מפעולות הנאמן זכות עמידה בביהמ"ש – הא ותו לא (סעיף 150 לפקודה).
שלישית, לא נמצאה כל הצדקה להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא ביחס לבקשת הנאמנת למתן פסק דין הצהרתי בשאלת הזכויות בנכס. כל שנקבע ברכיב זה של ההחלטה הוא כי על הנאמנת לשקול הגשת בקשה מתוקנת אליה יצורפו משיבים רלוונטיים נוספים. אין ממש בטענת המבקש כי לביהמ"ש קמא אין סמכות עניינית ביחס לבקשה זו. נקבע זה מכבר כי לבימ"ש של פשיטת רגל מוקנית הסמכות לדון גם בעניינים אשר באופן רגיל נדונים בבתי משפט אחרים, לרבות בימ"ש לענייני משפחה, וזאת ככל שאלו קשורים לענייני פשיטת הרגל שעל הפרק. בהינתן שכך, ולנוכח העובדה שעניינה של הבקשה למתן פסק דין הצהרתי בשאלת הזכויות בנכס, ברי כי החלטתו של ביהמ"ש קמא ניתנה בסמכות. המבקש מלין על הסרבול אליו יוביל לגישתו הדיון ביחס לזכויות בנכס במסגרת תיק הפש"ר, אלא שגם דינן של טענות אלו להידחות, ולו משום ששיקול דעתו של בימ"ש של פשיטת רגל בנושא זה רחב מאוד. חזקה על ביהמ"ש כי החלטותיו בעניין אופן בירור הדיון בחלוקת הזכויות בנכס התקבלו לאחר ששקל את הגורמים הרלוונטיים בהקשר זה, ובהם את התמשכות ההליכים בתיק הפש"ר ומורכבותם.
רעא 13555-08-24 אדם שמסי נ' מוחמד שמסי (ניתן ביום: 25.12.24)
Reload document 
Open in new tab