שם השופט/ת: פליקס גורודצקי
תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף. במרכז המחלוקת: מועד הקרע לאור קיומו של הסכם גירושין שאושר ב-2001 ובוטל בהמשך לאור מגורי הצדדים תחת קורת גג אחת למשך 20 שנים נוספות ותוקפו של הסכם משנת 2020 שלא אושר עפ"י חוק יחסי ממון הכולל סעיף לפיו לא יהיו לצדדים טענות הדדיות כל שהן בקשר לרכוש למעט הבית.
רקע עובדתי: תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף. במרכז המחלוקת: מועד הקרע ותוקפו של הסכם משנת 2020 שלא אושר עפ"י חוק יחסי ממון. רקע: הצדדים כבני 70, נשאו ב-1980. בשנת 2001 הצדדים חתמו על הסכם גירושין שאושר, אך למעשה הצדדים טרם התגרשו והמשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת במשך 20 שנים נוספות עד עזיבת הנתבעת את הבית ב-2020. בסמוך לאחר מועד זה עזבה הנתבעת את החשבון המשותף, והצדדים חתמו על מסמך מול פקידת הבנק לפיו כל האחריות לחשבון זה תהיה על התובע בלבד. וכי לא יהיו לצדדים טענות הדדיות כל שהן בקשר לכספים או זכויות משותפות מכל סוג למעט בקשר לבית המגורים. בהליך קודם נקבע שההסכם מ-2001 מבוטל כאשר אין בביטול ההסכם כדי למנוע מי מהצדדים לטעון לשיתוף כלכלי שהמשיך להתקיים לאחר אישור ההסכם (כטענת התובע) או להפרדה כלכלית שהתחוללה בין הצדדים לאחר אישור ההסכם (כטענת הנתבעת); לשיטת התובע, מועד הקרע חל ב-2020, במועד שבו עזבה הנתבעת את הבית ולשיטת הנתבעת, מועד הקרע חל ב-2001, במועד שבו אושר ההסכם וכי מכל מקום בהתאם להסכם מ-2020 הצדדים ויתרו הדדית על כל טענה רכושית למעט הבית. לטענת התובע אין להסכם זה תוקף מחייב משהוא לא אושר כדין על-ידי בית המשפט. לשיטת הנתבעת, מדובר בהסכם מחייב, אף שההסכם לא אושר כדין וזאת מכוח ס' 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון, ולחלופין מכוח עקרון תום הלב, דיני עשיית עושר השתק ומניעות.
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את עמדת התובע וקבע כי מועד הקרע: כידוע, בעת קביעת מועד הקרע, המטרה היא לאתר את נקודת הזמן, שבה הפסיקו בני הזוג לנהל קופה משותפת, ומועד זה הוא הקובע כי תמו יחסי השיתוף בין הצדדים. על-פי הפסיקה, ניתן לאבחן את מועד הקרע "במספר מישורים: קרע פיזי – ובכלל זה יציאה מבית המגורים, הפרדת מגורים, נקיטה בהליכים משפטיים; קרע כלכלי – ובכלל זה הפסקת ניהול משק הבית במשותף; קרע זוגי – ובכלל זה הפרת נאמנות מצד בן הזוג, אלימות בין בני הזוג, הגשת תלונה במשטרה על אלימות ועוד. לבית המשפט שיקול דעת בנדון, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו. ביהמ"ש ער לטענת הנתבעת כי משנת 2001 הצדדים התרחקו זה מזו במישור הרגשי והפיזי וגרו באותו בית, אך בנפרד לחלוטין. יחד עם זאת, לצורך בחינת מועד הקרע, לא די בפירוד פיזי ורגשי בלבד, אלא נדרשת אינדיקציה ברורה לנקודת זמן אשר בה למעשה גילו הצדדים את דעתם שאין ביניהם עוד שיתוף כלכלי. עיון בתשתית הראייתית מוביל למסקנה כי השיתוף הכלכלי בין הצדדים נמשך עד לשנת 2020 – המועד שבו עזבה הנתבעת את הבית ויצאה מהחשבון המשותף לשם הופקדו הכנסות התובע וכספים משותפים ואשר ממנו שולמו הוצאות כלכלת הבית עד לפרידת הצדדים בשנת 2020. פועל יוצא שחל הן "קרע כלכלי" עם יצאת הנתבעת מהחשבון המשותף והן "קרע פיזי", עם עזיבת הנתבעת עת הבית ב- 2020. בכל הנוגע לטענת הנתבעת בדבר בגידה של התובע, אכן, בגידה יכולה להוות נסיבה המשמיטה את הקרקע מתחת לקיומה של חזקת השיתוף הקיימת בין בני זוג. יחד עם זאת, טענת בגידה יש להוכיח בדרך כלשהי וזאת לא נעשה בענייננו; לפיכך נקבע כי מועד הקרע הוא מועד עזיבת הנתבעת את הבית, ותקופת השיתוף היא מיום הנישואין ועד למועד זה.
תוקפו של הסכם 2020: הכרעה בסוגיה זו תלויה בסיווג ההסכם. עקרונית, המבחן לקביעת סוג ההסכם, אם מדובר בהסכם ממון, או הסכם רגיל טמון במטרתו. אם ההסכם צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות וגירושין, הרי שלפנינו הסכם ממון. לעומת זאת, אם ההסכם עוסק ביחסים השוטפים או בעסקה רגילה בין בני אדם, כגון בדיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות, לפנינו הסכם רגיל, שעליו חלים דיני החוזים הכלליים. במקרה דנא, ההסכם כולל למעשה 3 הסדרים. הסדר ראשון אשר בו מתחייב התובע כי עם יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף, כל האחריות לחשבון זה תהא עליו; הסדר שני – ויתור הדדי על טענות הצדדים בקשר לכספים או זכויות משותפות, למעט בקשר לבית; והסדר שלישי –התחייבות התובע להמשיך ולשלם הוראת קבע עבור הבן. ביהמ"ש סבור כי ההסדר הראשון וההסדר השלישי עוסקים ביחסים השוטפים בין הצדדים, ומשכך הם מהווים בבחינת הסכם רגיל שאינו טעון אישור של ערכאה שיפוטית מוסמכת. לעומת זאת, ההסדר השני, הנוגע לוויתור על זכויות רכושיות, וצופה פני איזון המשאבים, הוא הסכם הטעון אישור של ערכאה שיפוטית מוסמכת, כתנאי הכרחי לתוקפו – ראו: ס' 2 (א) לחוק יחסי ממון. קיימת גישה בפסיקה לפיה ניתן להכיר, במקרים מסוימים, בתוקפו של הסכם ממון אף אם לא אושר, אך הצדדים נהגו על פיו "ככתבו וכלשונו". במקרה דנא, לא זו בלבד שהצדדים לא נהגו על פי ההסכם משנת 2020, אלא שבשנת 2021 הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה רכושית. תביעה זו אומנם סולקה על הסף בשל קיומו של ההסכם משנת 2001 (שטרם בוטל באותה העת), אולם, עצם הגשת התביעה מלמדת כי הצדדים לא נהגו על-פי ההסכם משנת 2020.
בכל הנוגע לטענה כי ההסכם תקף מכוח ס' 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון – אכן, בחוק יחסי ממון ובפסיקה נערכה הבחנה בין הסכם ממון לבין "סתם" הסכם, אשר נערך על-ידי בני זוג בכתב לגבי נכס ספציפי. על-פי הפסיקה, הסכמת בני זוג ששווי נכס מסוים לא יאוזן ביניהם על פי הסעיף הנ"ל, יכולה להיעשות בהסכם ביניהם, לאו דווקא בהסכם ממון כהגדרתו בחוק. ברם, לעמדת ביהמ"ש על-מנת שהסכם בכתב יהיה תקף מכוח ס' 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון, אין להסתפק בוויתור הדדי "כללי", כפי שהסכימו הצדדים בענייננו, ויש צורך בפירוט הנכסים, שלגביהם הסכימו הצדדים ששווים לא יאוזן. משלא נעשה פירוט כזה בענייננו אין לראות בהסכם זה הסכם תקף מכוח ס' 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון. עוד נפסק כי בן זוג הטוען לוויתור של בן הזוג האחר על זכות ממונית, נדרש להצביע על ויתור מפורש ואין די בוויתור משתמע וכללי. כש"אין אזכור – אין ויתור". זאת ועוד, לתובע לא היה כל מידע אילו הכספים והזכויות נצברו על ידי הנתבעת בתקופת השיתוף ובהעדר מידע זה, לא ניתן לראות בהסכם משנת 2020 וויתור התובע על זכויות הנתבעת. המשמעות היא כי הנתבעת לא הוכיחה את הטענה כי מדובר בוויתור הדדי, אשר בגדרו מוותר התובע על זכויות הנתבעת מכל מין וסוג שהוא, ובתמורה מוותרת הנתבעת לטובת התובע על הכספים שהיו בחשבון המשותף, בעת יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף, ובכך לא עמדה בנטל להוכיח ויתור על הזכויות הרכושיות. ומכאן שהסכם 2020 לא סיים את המחלוקות הרכושיות בין הצדדים. הנתבעת חויבה בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪.
תמש 58197-02-24 ח. צ נ' ג. צ (ניתן ביום: 17.12.24)
Reload document 
Open in new tab