שם השופט/ת: שירי היימן
הצדדים ניהלו חיים משותפים כידועים בציבור משך כ-17.5 שנים בהן התגוררו בדירת האישה. האיש לא הוכיח את זכאותו להשבת כספים בגין שיפוץ גדול שמימן בדירת האישה והוא זכאי אך להשבת מחצית השקעתו במיטלטלין שנשארו בחזקת האישה מכוח הסכם הממון. מנגד, נדחתה תביעת האישה לדמי שימוש כיוון שבמהלך כל שנות החיים המשותפים האישה לא דרשה תשלום עבור מגוריו.
רקע עובדתי: הצדדים ניהלו חיים משותפים כידועים בציבור משך כ-17.5 שנים (2003-2021) בהן התגוררו בדירת האישה. הסכם הממון (2004) קובע הפרדה רכושית מלאה. האיש הגיש תביעה להשבת כספים על סך 178,000 ₪ בגין שיפוצים שמימן בשנת 2019 בדירת האישה; האישה הגישה תביעה לדמי שימוש ראויים על סך 420,000 ₪ בגין מגוריו של האיש בדירה.
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את תביעת האיש בחלקה ודחה את תביעת האישה. תביעת האיש: אין חולק שנעשה שיפוץ גדול בביתה של הנתבעת. התובע טוען כי זכותו להשבת הכספים נובעת מכמה מקורות: הסכם הממון, הסכם בעל פה בין הצדדים, הכספים היוו הלוואה שעל הנתבעת להחזירה, דיני עשיית עושר ולא במשפט. ביהמ"ש קבע כי בין הצדדים לא קיים הסכם בעניין השבת כספי השיפוץ. אין לקבל את פרשנות האיש להסכם הממון (הקובע הפרדה רכושית) כמקנה לו השבה של כספי השיפוץ. מדובר בפרשנות מרחיבה לסעיף 4 בהסכם שאין לה עיגון בלשון הסעיף המתייחס למיטלטלין בלבד. ככל והתובע יוכיח כי רכש פריטי ריהוט/מוצרי חשמל וכד' הסעיף מקנה לו את הזכות לדרוש את הפריטים עצמם וייתכן וגם את שווים שכן המיטלטלין נשארו ברשותה; כ"כ לא נמצא מהתנהלות הצדדים כי נכרת בינהם הסכם בעל-פה וגם לא הסכם ג'נטלמני בעניין השבת כספי השיפוץ. האם ניתן לראות בהשקעה כהלוואה שהלווה התובע לנתבעת שעליה להשיבה או מתנה כטענת הנתבעת? לא אחת נפסק, כי כאשר מדובר בהעברת כספים בין קרובי משפחה ובמיוחד מדרגה ראשונה החזקה היא כי הכספים ניתנו במתנה ועל הטוען כי המדובר בהלוואה הנטל להוכיח זאת. התובע לא הוכיח כי הוסכם בין הצדדים שככל וייפרדו השקעתו בשיפוץ תהפוך להלוואה שעל הנתבעת להשיבה.
עשיית עושר ולא במשפט: אין מחלוקת שבביתה של הנתבעת בוצע שיפוץ נרחב שהשביח את ערכו ושהנתבעת נהנית ממנו כיום, אולם אין די בכך על מנת להטיל עליה חובת השבה מכוח דיני עשיית העושר. לשם כך יש להוכיח כי הנתבעת זכתה בכך שלא כדין ולא חל החריג הקבוע בסעיף 2(א) לחוק. מהנסיבות והעדויות עולה שהתובע בחר להשקיע בשיפוץ, מעבר לרצונה ותכנונה הראשוני של הנתבעת, מבלי שהתנה תנאים ומבלי שגיבש הסכם עם הנתבעת, ומבלי שציפה שהנתבעת תשיב לו את ההשקעות שהשקיע מסיבותיו (כמפורט בתמצית בהמשך) ולא התכוון לתבוע החזר מהנתבעת. לאחר שנפרדו וכאקט של "ענישה" הוגשה תביעה זו. הצדדים התגוררו יחדיו 15 שנים טרם התחלת השיפוץ והתכוונו להמשיך ולהתגורר יחדיו בביתה של הנתבעת. התובע ראה בביתה של הנתבעת את ביתו שלו ולאורך השנים נהג להשתתף בשיפוץ ואחזקת הבית, על מנת להיטיב את תנאי המגורים הן שלו והן של הנתבעת; התובע מתמצא בתחום הבנייה והשיפוצים ולכן החליט לקחת על עצמו את תהליך השיפוץ והעסיק הרבה מהעובדים שלו בתהליך השיפוץ. התובע קבע לעצמו ובעצמו את עלות השיפוץ והתובעת למעשה שילמה לו על עבודתו. ביהמ"ש התרשם כי ככל והנתבעת הייתה יודעת עת נערך השיפוץ כי מצופה ממנה להשיב לתובע את הכספים שהשקיע בשיפוץ הייתה מסרבת לשיפוץ הנרחב ומסתפקת בשיפוץ המצומצם שתכננה לערוך מכספיה שלה בסך של כ- 50,000 ₪ בלבד.
מעבר לכך שהנתבעת לא זכתה בטובת הנאה שלא כדין, ההשבה במקרה זה אינה צודקת ויש להפעיל את סעיף 2 לחוק. התובע אינו יכול לכפות על הנתבעת שיפוץ נרחב שלא חפצה בו מלכתחילה ולצפות כי תשיב את השקעותיו. כאמור, מכוח סעיף 4 להסכם, ככל ויעלה בידי התובע להוכיח כי שילם עבור ריהוט ומיטלטלין בעת השיפוץ, יהא על הנתבעת להשיב לתובע כספים אלו. נמצא שסה"כ השקיעו הצדדים בריהוט ומיטלטלין 144,002 ₪ וכפי שנקבע יש להתייחס להשקעה במיטלטלין כהשקעה בחלקים שווים. מאחר והמיטלטלין נשארו ברשותה של הנתבעת עליה להשיב לתובע את מחצית הסכום, סך של 72,001 ₪. לא נקבעה הצמדה למועד התשלום, שכן התובע נהנה מהמיטלטלין במשך שנה וחצי עד מועד הפרידה ושווי המיטלטלין פחת עד ליום הפרידה.
תביעת האישה לדמי שימוש ראויים עבור מגוריו של האיש בדירתה במשך כל שנות הזוגיות והחיים המשותפים- נדחתה. הצדדים התגוררו יחדיו במשך 17.5 שנים, כשמעולם לא ביקשה האישה דמי שימוש מהאיש עבור מגוריו. הצדדים הגיעו להסכמות שונות במהלך השנים בעניין חלוקת נטל הוצאות הבית ביניהם. האיש התגורר בבית האישה כבר רשות, וכשהתבקש לעזוב את הבית עשה זאת. האישה לא הוכיחה שהאיש לא השתתף כלל בהוצאות. בהתאם להלכת זרקא נקבע כי מקום בו מי מבני הזוג עוזב את הדירה מרצונו החופשי, אין בן הזוג השני חייב בתשלום דמי שימוש, שכן הוא לא מנע את השימוש בנכס והוא לא "הופך באחת לשוכר בעל כורחו". אמנם הלכת זרקא מתייחסת לשותפים בקרקע ובענייננו מדובר בדירה שבבעלות האישה בעוד האיש הוא בר רשות בלבד, אך הרציונל שנקבע בהלכת זרקא נכון גם לענייננו. האיש אינו יכול להפוך בדיעבד לשוכר בעל כורחו, כשבמהלך כל שנות החיים המשותפים הסכימו הצדדים כי האיש יתגורר בדירת האישה ללא תשלום דמי שימוש.
תלהמ 38483-03-22 מ.א נ' ד.ט (ניתן ביום:9.12.24)
Reload document 
Open in new tab