שם השופט/ת: תמר סנונית פורר
בהתאם לצו ירושה שניתן אחר האב, לאם ¾ מהזכויות בדירה ולבן ולבת 1/8 (כל אחד). הבן עתר לפירוק שיתוף בדירה. ביהמ"ש דחה את טענות האם והבת לדחיית התביעה למעט טענתן החלופית להתקיימות סעיף 115 לחוק הירושה. הקובע זכות מגורים מפורשת קודמת לפירוק שיתוף באופן זמני לבן משפחה קרוב שהוגדר בסעיף, כנגד תשלום דמי שכירות ראויים. ביהמ"ש קובע כי האם זכאית להתגורר בדירה תקופה נוספת של 4.5 שנים ולשלם לבן 1250 ₪ לחודש המגלמים את חלקו בשכר דירה ראוי.
רקע עובדתי: תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים של הנתבעת 1 (אימו של התובע) ושל בעלה המנוח (האב) אשר הייתה רשומה על שמם בחלקים שווים ואשר בעקבות צו הירושה אחר המנוח (שנפטר לפני למעלה מעשור) היא בבעלות משותפת לצדדים בחלקים הבן (התובע) – 1/8.הבת (נתבעת 2)- 1/8 והאם – 3/4. הנתבעות עותרות לדחיית התביעה ולחילופין לקבוע כי האם היא דיירת מוגנת ו/או זכאית להגנת סעיף 115 לחוק הירושה תוך חיובה לשלם לידי התובע שכר דירה ראוי.
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי התובע אישר בחקירתו כי קיבל מהוריו כספים בסכום מצטבר של קרוב ל-1.5 מיליון ₪ וכן כי הסכים ועודנו מסכים למגורי האם בדירה מאז פטירת האב. התובע גם לא הגיש תביעה לסילוק ידה של האם מהדירה. לגרסת האם, הכספים ניתנו כעזרה לתובע, מתוך הבנה והסכמה שתיערך ביניהם התחשבנות מתוך כספי הירושה וכי יש לראותם תשלום עבור חלקו בדירה. מאידך, התובע טען בחקירתו כי הכספים ניתנו לו כמתנה. אולם טען מפורשות בחקירתו כי חזר ואמר לבת-לאחותו שבכוונתו להתחשבן עמה לגבי סכומי הכסף שקיבל מהוריהם כעזרה. על פניו, בהתאם לסעיף 37 לחוק המקרקעין זכאי הבן לעתור לפירוק השיתוף בדירה (כאשר אין מחלוקת כי הדירה לא ניתנת לחלוקה בעין וניתנת רק לפירוק שיתוף באמצעות מכירתה). בהתאם על הנתבעות לשכנע כי מתקיימת אחת מטענות ההגנה שהעלו. הנתבעות לא הוכיחו קיומו של הסכם בע"פ בין יורשים שיש בו לגבור על זכותו של התובע לעתור לפירוק השיתוף וכן נדחתה טענת הנתבעת כי לאורך השנים שילמה לתובע עבור זכותו בדירה; אמנם הנתבעת סייעה לתובע באופן מעורר התפעלות. אולם אין בין כך לבין יצירת זכות משפטית בדיעבד. זכות שלא הוסכם עליה – לא בעל פה ולא בכתב. הדירה רשומה בהתאם לצו הירושה ובהתאם לרישום זכותו של התובע היא 1/8. הנתבעת לא טענה כנגד צו הירושה ולא כנגד רישומו והשימוש בטענה על "צביעת הכספים" לפידיון הזכויות נולדה כמגן ולא כחרב בעת הגשת תביעה זו. על כן דינה להידחות; עוד הובהר בין היתר כי בעצם הגשת תביעה לבית המשפט אין משום שימוש בזכות בחוסר תום לב. התובע הסביר כי הצורך קם בשל מצבו הכלכלי ולולא מצבו הכלכלי לא היה מגיש תביעה זו. דווקא עמדה זו מחזקת את תום ליבו של התובע בהגשת התביעה. מאידך ביהמ"ש מקבל את טענתן החלופית להתקיימות תנאי סעיף 115 לחוק הירושה, הקובע זכות מגורים מפורשת קודמת לפירוק שיתוף באופן זמני לבן משפחה קרוב שהוגדר בסעיף. סעיף 115 לחוק הירושה קובע כי דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה – כפי שהיה בענייננו לגבי המנוח, רשאי בן הזוג שגר עימו באותה העת – בענייננו הנתבעת – להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה – בענייננו התובע והנתבעת 2. כאשר הנתבעת 2 אינה מבקשת את חלקה מהאם. משנמצא שמתקיימים בענייננו תנאי סעיף 115, האם זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה באופן זמני. בסיכומים עתרו הנתבעות להמשך מגורי האם בדירה לעוד 5 שנים ובסיכומי התשובה עתרו ל"מספר שנים ראוי" לפי החלטת בימ"ש.
מאחר ודמי השכירות, תקופתה ותנאיה לא נקבעו על ידי הצדדים – על בית המשפט לקבוע את התנאים הללו. חלק מהשיקולים שעל בית המשפט לשקול נוגעים ישירות למצב בן הזוג המתגורר בדירה, האם יש לו מדור חלופי, מה מצב המדור, מה מצבו, מה יכולתו הכלכלית, שיעור זכויותיו בנכס. במקרה דנא, מדובר בדירה בגודל של 62 מ"ר. הנתבעת אישה קשישה שכל חייה הבוגרים חיה בדירה זו, גם מאז פטירת בן זוגה בשנת 2012, זו דירת מגוריה היחידה, אין לה משאבים כספיים נוספים להתקיים מהם באופן נזיל במקום זאת. מצבה הרפואי אינו משופר. כן יש לקחת בחשבון את התנהלות התובע, שאישר כי לא הייתה לו כוונה לפנות את האם ובן זוגה וכן כי לא הגיש את התביעה מייד עם הפטירה אלא המתין כ-10 שנים. התנהלות זו גם אם אינה יוצרת הסכם בין יורשים במובנו של החוק היא בעלת משמעות עבור האם, מצבה הבריאותי, מצבה הכלכלי ויכולתה לקבל מדור המתאים לצרכיה כעת. היא שיקול משמעותי שיש לקחת אותו בחשבון בפסיקה על פי סעיף 115 לחוק. בשקלול האמור, ביהמ"ש קובע כי האם זכאית להתגורר בדירה תקופה נוספת של 4.5 שנים, החל מחודש 8/2024 עד לחודש 1/2029 (כולל). זכות זו תפוג ככל והאם תידרש לסידור חוץ ביתי או תבקש לעבור למקום מגורים אחר והיא תפוג עם פטירת האם. בכל הנוגע לשכירות הראויה – נקבע כי על האם לשלם לתובע עבור חלקו בלבד 1/8 מהדירה ולא עבור כלל מגוריה בדירה. ניתנה החלטה קודמת לתשלום בסך של 1,125 ₪ המגלם סך כולל של 9,000 ₪ דמי שכירות עבור הדירה. התובע לא חלק על סכום זה. מאחר וגובה השכירות הוא בשיקול דעת בימ"ש על פי הסעיף ולאור נכונותה של האם אף לתשלום גבוה יותר, נקבע תשלום בסך של 1,250 ₪ לחודש המגלמים שכירות כוללת של 10,000 ₪ לחודש. כאמור, סכום זה ישולם עד ליום 1/2029 (כולל). החל מחודש 2/2029 יפורק השיתוף בדירה באמצעות מכירתה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. טענת הנתבעות להתקיימות תנאי 33 סעיף 33 לחוק הגנת הדייר – נדחתה. ביהמ"ש לא שוכנע מנימוקי הנתבעת כי היא עומדת בפרשנות המצמצמת של הפסיקה לתחולת הסעיף לגביה.
תלהמ 28302-12-22 פלוני נ' אלמונים (ניתן ביום: 30.7.24 הותר לפרסום : 2.12.24)
Reload document 
Open in new tab