שם השופט/ת: תומר שלם
ביהמ"ש קיבל באופן חלקי תביעה להשבה ופיצויים בעילות חוזיות ונזיקיות בגין התקופה שבה סיכלה הנתבעת השלמת הסכם מכר ולפיו התובע רכש את זכויות הנתבעת בדירתם המשותפת.
רקע עובדתי: תובענה כספית בין בני זוג לשעבר, להשבה ופיצויים בעילות חוזיות ונזיקיות על סך של כ-550,000₪ )סכום המורכב משבעה סעדים כספיים שונים). התביעה הוגשה בעקבות פס"ד מחוזי מ-2.2019 בגדרו התקבל ערעור שהגיש התובע ונקבע, כי בין הצדדים נכרת הסכם מכר מחייב ולפיו התובע רכש את זכויות הנתבעת בדירתם המשותפת עוד ב-9.2014 לפי שווי בסך של 1,900,000 ₪ (פסה"ד אושר בעליון). התביעה הוגשה בעד התקופה מחודש 9.2014 ועד 2.2019, שבה הנתבעת סיכלה את השלמת הסכם המכר.
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה באופן חלקי. ראשית נדחתה טענתה המקדמית של הנתבעת, כי פסק-הדין הצהיר על בעלות התובע בדירה ולא הקנה לתובע עילת תביעה נוספת: תחילה, פסק-דין הצהרתי, אינו מונע מהתובע לתבוע סעדים כספיים מכוח הסעד ההצהרתי. שנית, התובע הגיש בקשה לפיצול סעדים. בהחלטה שניתנה נקבע כי מאחר והתביעה לפסק-דין הצהרתי היא תביעה נפרדת, אין צורך במתן רשות לפיצול סעדים והתובע רשאי לתבוע תביעה כספית בתביעה נפרדת. שלישית, בפסיקה נקבע, כי "מי שזכה בסעד הצהרתי, ולו גם על יסוד עילה מוגדרת, רשאי לתבוע סעד מעשי כ'השלמה' להכרה המוצהרת בזכותו, ותביעתו הנוספת איננה טעונה היתר לפיצול סעדים". רביעית, ביהמ”ש המחוזי לא היה מוסמך לפסוק פיצוי כלשהו לטובת התובע, שהרי המסגרת הדיונית והשאלה המשפטית בערעור היתה מצומצמת אך ורק לשאלת תוקפו של הסכם המכר.
השבה של דמי השכירות ופרמיית ביטוח המשכנתא: על הנתבעת חלה החובה להשיב לתובע את תקבולי שכר הדירה שקיבלה ממנו החל מיום 5.9.2014 ועד 10.2.2019, וכן להשיב את פרמיית ביטוח המשכנתא ששילם עבורה. חובת ההשבה החלה על הנתבעת, מבוססת על חמישה מקורות משפטיים: א. פסה"ד שקבע, כי התובע בעלים של הזכויות בדירה מיום 5.9.2014 (לכל המאוחר); ב. ההסכם מיום 1.6.2014, שאושר בביהמ"ש וקיבל תוקף פס"ד, בגדרו הוסדר אופן פירוק השיתוף בדירה המשותפת ואשר קבע את זכות כל אחד מהצדדים לקבל את דמי השכירות עד המכירה, ומכאן שמיום עסקת המכר זכאי התובע למלוא דמי השכירות; ג. פסק-הדין קבע, כי הנתבעת סיכלה את השלמת עסקת המכר; פסק-הדין מקים "השתק פלוגתא" כנגד הנתבעת; ד. חוק עשיית עושר ולא במשפט, הקובע את חובת ההשבה (בהקשר זה נדחתה טענת הנתבעת כי אין עליה להשיב את דמי השכירות שקיבלה מהתובע, מאחר ואלה מגלמים את דחיית תשלום תמורת המכר (כמעין "מימון ביניים")); ה. הנתבעת סיכלה את התנאי בעסקת המכר ואין היא זכאית להסתמך על אי-קיומו – סעיפים 28 ו- 43 (א) לחוק החוזים (חלק כללי).בין היתר בכל הנוגע לטעם השלישי המתייחס לטענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי ליהנות מפירות הנכס כל עוד לא שילם את תמורת המכר וכי זו שולמה רק ביום 6.9.2020. למעשה, הנתבעת טוענת כי הסכם המכר תלוי בתנאי מתלה והוא תשלום תמורת המכר, כפי שקובע סע' 23 לחוק המכר. ברם התובעת מתעלמת מהעובדה שבמשך תקופה ממושכת, עד למועד שבו ניתן פסק-הדין, התנתה את הסכמתה להשלים את עסקת המכר בכך שייחתם הסכם גירושין כולל. בכך מנעה הנתבעת מהתובע לשלם את תמורת המכר, והיא מנועה להסתמך על הטענה שהתנאי לא התקיים. קביעות ביהמ”ש המחוזי בפסק-הדין מהוות "השתק פלוגתא", המונע מהנתבעת לטעון, כי היא לא סיכלה את התנאי; אלמלא מנעה הנתבעת את השלמת עסקת המכר, היה התובע משלם לידיה את תמורת המכר, מקבל את החזקה בדירה לידיו ומקבל את מלוא שכר הדירה.
לעניין ההשבה של פרמיית ביטוח המשכנתא ביהמ"ש מוסיף טעם נוסף: בביטוח מסוג "ריסק", תשלום הפרמיה מבטיח, כי בקרות אירוע ביטוחי, תסלק חברת הביטוח את היתרה לסילוק המשכנתא. אם היה מתרחש חלילה אירוע ביטוחי, ההון של כל אחד מצדדים היה גדל, וגם מטעם זה על הנתבעת להשיב לתובע את הפרמיה ששילם במקומה.
פיצוי בגין הפסד דמי השכירות לתקופה שבה הדירה עמדה ריקה: נקבע כי הנתבעת הפרה את התחייבותה על פי ההסכם להשכיר את הדירה עד מכירתה. בהקשר זה ביהמ"ש מקבל את גרסת התובע כי הדירה לא היתה מושכרת בתקופה שמחודש אוגוסט 2018 ועד חודש פברואר 2019 (המועד בו ניתן פסק-הדין), בשל סירוב הנתבעת להשכירה. ביהמ"ש קובע כי התנגדות הנתבעת להשכיר את הדירה בנימוק שהדירה מפוצלת באופן בלתי חוקי, נגועה בחוסר תום לב; נקבע כי הנתבעת חייבת לתובע מחצית מדמי השכירות שהיו ראויים להשתלם בגין התקופה הנ"ל (4,500 ₪ לחודש) בהתבסס על שני מקורות נורמטיביים: האחד - סע' 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה); השני סעיף 43 (ב) לחוק החוזים.
בהמשך לאמור נקבעה אחריות הנתבעת לחוב ועד הבית והארנונה (מחצית). שהרי אילו היתה הדירה מושכרת, היה שוכר הדירה משלם את ועד הבית והארנונה, והיתה נחסכת לתובע ההוצאה.
טענות התובע בדבר אחריות הנתבעת לריבית על ההלוואות שנטל לאחר שנקלע למצוקה תזרימית, בשל סירובה של הנתבעת להשכיר את הדירה – נדחו. בעוד הנזק בגין הפסד דמי השכירות קשור בזיקה ישירה להתנגדות הנתבעת להשכרת הדירה ולהפרת התחייבותה על פי ההסכם, הרי שהתובע לא הוכיח קשר לנזק הנטען בדמות תשלום ריבית על הלוואות. אחריות הנתבעת לאובדן רווחים: התובע טוען, כי סירוב הנתבעת להשלים את עסקת המכר, אילצה אותו לשכור דירה, ומנעה ממנו את האפשרות לרכוש דירה קטנה וליטול משכנתא שהיתה הופכת להון. התובע עותר לחיוב הנתבעת בפיצוי המגלם את ההפרש בין שכר הדירה ששילם, לבין שכר הדירה שקיבל מהשכרת הדירה בניכוי המשכנתא. ביהמ"ש דוחה רכיב תביעה זה מכמה טעמים: ראשית, אין הפרש בין דמי השכירות ששילם התובע לבין דמי השכירות שהתקבלו בגין השכרת הדירה; מדובר בטענה היפותטית; תביעה היפותטית ונזק היפותטי יש להוכיח. התובע לא עמד בנטל ההוכחה. בנוסף, בפועל התובע לא מכר את הדירה גם לאחר שחלפה המניעה. קרי לאחר שהפך בעלים בלעדי של הזכויות (ביום 10.2.2019).
העיכוב בהשלמת עסקת המכר לאחר שניתן פסק-הדין: לא ניתן לתלות עיכוב מכוון של מי מהצדדים בהשלמת עסקת המכר. לפיכך לא נמצא, כי יש מקום לקזז מחיובי הנתבעת מחצית משכר הדירה שקיבל התובע לתקופה שמיום מתן פסק-הדין ועד למועד תשלום תמורת המכר.
נזק לא ממוני: סעיף 13 לחוק התרופות מסמיך את ביהמ”ש לפסוק פיצויים בעד נזק שאיננו ממוני. בהתאם לפסיקה, נזק לא ממוני עשוי להתלוות להפסד כלכלי שנגרם עקב הפרת חוזה. פיצוי בעד נזק לא ממוני בדיני חוזים אינו נפסק כדבר שבשגרה אלא במקרים מיוחדים, והוא מצטמצם למצבים שבהם לנזק הכלכלי נלוותה הפרה בוטה של יחסי אמון, או של יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, או במצבים של זדון, התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד. המקרה דנא אינו בא בגדר המקרים החריגים המצדיקים פיצוי שאיננו ממוני. אף שנקבע, כי הנתבעת סיכלה את השלמת המכר, התובע לא הוכיח, כי התנהלות הנתבעת נעשתה בזדון. לפיכך, אין מקום לפסיקת פיצוי לזכות התובע בגין רכיב עוגמת נפש. הנתבעת חוייבה בהוצאות מופחתות בסך 20,000 ₪.
תמש 35988-03-23 א.כ נ' ח.ר (ניתן ביום: 20.4.25)
Reload document 
Open in new tab