שם השופט/ת: סגלית אופק
אף שהמנוחה חתמה על צוואה בשפה העברית שהבנתה לגביה מעטה /בסיסית, וזו לא תורגמה לערבית נקבע כי המנוחה הבינה את המסמך ונקבע כי הצוואה נערכה מתוך רצונה החופשי ללא כל תרמית או תחבולה או השפעה בלתי הוגנת עליה וכי המבקש ואביו לא היו מעורבים באופן פסול בעריכתה.
רקע עובדתי: תובענה לקיום צוואה בעדים מ-1989, התנגדות לה ובקשה ליתן צו ירושה. המנוחה נפטרה ב-2022 בהיותה בת 96 שנים, כשהיא אלמנה עם שישה ילדים. התובע הוא נכד המנוחה, והנתבעים 5-1 הם חמישה מילדי המנוחה, דודיו של התובע. בצוואה ציוותה המנוחה את דירתה (דירת עמיגור שנרכשה מכספים שקיבלה מבנה י', אביו של התובע) לתובע ולילדיה את יתרת רכושה בחלקים שווים ביניהם. ב-2019, חתמה המנוחה על תצהירי העברה ללא תמורה של זכויותיה בדירה לי'. העברת הזכויות הושלמה ברישום במרשם מקרקעין לאחר פטירתה של המנוחה. המתנגדים טוענים שיש לפסול את הצוואה בעילות כדלקמן: המנוחה לא הבינה כלל את מהות המסמך, משמעותו והשלכותיו; הצוואה נחתמה כתוצאה משילוב של תחבולה, תרמית, הטעיה והשפעה בלתי הוגנת (סעיף 30(א) לחוק); הצוואה נערכה לבקשתו של י' ובביתו, כשהוא ובנו (המבקש) נוכחים במעמד החתימה (סעיף 35 לחוק).
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את ההתנגדות, נתן צו לקיום הצוואה וקבע כי: המנוחה – שלא ידעה קרוא וכתוב והתנהלה בערבית, חתמה על צוואה בשפה העברית שהבנתה לגביה מעטה /בסיסית, וזו לא תורגמה לה לערבית. כעולה מהפסיקה, אף שאין חובה בצוואה בעדים לציין על פני הצוואה את עובדת התרגום, יש בהיעדר הציון עצמו כדי לעורר חשש האם המנוחה בכלל הבינה שהיא חותמת על צוואה ושהוראותיה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי. במצב כזה על המבקש לקיים את הצוואה להרים את הנטל השכנוע (חובת הראייה) כי המצווה ידע ש"זו צוואתו" לא רק מן ההיבט הטכני, אלא גם מן ההיבט המהותי, קרי שהצוואה נעשתה מרצונה הטוב והחופשי, לאחר שהוסברה לה והבינה על מה היא חותמת. המבקש עמד בנטל זה. לא הוכח חוסר ידיעה והבנה מוחלטת של המנוחה את השפה העברית. עסקינן בצוואה קצרה, עניינית, באורך של כמחצית העמוד בלבד, מנוסחת בשפה פשוטה וברורה, שגורה בפי כל. עורך הצוואה העיד כי הקריא את הצוואה והסביר למנוחה את הוראותיה בעברית קלה, והתרשם שהמנוחה מבינה את הצוואה ואין צורך בתרגום לערבית. עדות זו מתיישבת עם עדותה של עדת הצוואה שהתרשמה גם כן שהמנוחה הבינה את הצוואה. עדים אלו נמצאו מהימנים. מנגד, עדויות המתנגדים היו רצופות סתירות ונראו מגמתיות. לפיכך, טענת המתנגדים כי המנוחה לא הבינה את מהות המסמך ותוכנו – נדחית.
בהמשך למסקנה זו נבחנו טענות הפסלות הנוספות שהועלו לגביהם רובץ נטל השכנוע על המתנגדים. נקבע כי הצוואה לא נחתמה עקב תחבולה ו/או תרמית ו/או השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש או אביו י'.
לעניין תרמית ותחבולה – ביסוד התרמית מצוי הצג כוזב של עובדות כלפי המרומה. על הטוען לתחבולה או תרמית (כטענת הנתבעים) מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט לא רק בקיומן, אלא גם בקיומו של קשר סיבתי בין התרמית או התחבולה לבין הוראות הצוואה שאת פסילתה מבוקש. ואולם, אם חלפה שנה מאז שהתחבולה חדלה לפעול על המצווה או מיום שנודע למצווה על התרמית, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה באלה כדי ביטול הוראת הצוואה [סעיף 31 לחוק]. במקרה דנא, לא הוכחה התנהגות נגועה בתרמית שהייתה הגורם להוראת הצוואה בהתייחס לדירה.
לעניין השפעה בלתי הוגנת – הכלל המשפטי קובע, כי אין פסול בעצם ההשפעה על אדם לצוות באופן זה או אחר, או הניסיון להשפיע עליו לעשות כן. הפסול נעוץ באי ההוגנות שבהשפעה. בפסיקה נקבעו ארבעה מבחני עזר, אשר בהתקיימם יש להניח כי התקיימה תלות המצביעה על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו. במקרה דנא, המתנגדים ביקשו ללמוד על השפעה בלתי הוגנת משני עניינים: האחד, הצוואה נחתמה במחטף; והשני, הצוואה מנוגדת לרצונה העקבי של המנוחה. ביהמ"ש דוחה את הטענה. הדירה נרכשה מאמצעיו של י' ולא מאמצעיה של המנוחה ולכן רצונה של המנוחה להעביר את הדירה למבקש או למצער לשמור על הדירה בתוך משפחתו (בדרך של ציווי למבקש) הוא רצון הגיוני ומובן לחלוטין. זאת להבדיל מייתרת רכושה (אותו השיגה מאמצעיה הדלים) ובקשה לחלק בשווה בין ילדיה; מעבר להגיון הפשוט ברצון לגמול לי' על כך שהקל כלכלית על המנוחה, הרי שגם אופייה, ערכיה ונסיבות חייה של המנוחה "תרמו" להחלטתה להותיר את הנכס בתוך משפחתו של י' כמשתקף בצוואתה; הובאו מספר עדויות בדבר נסיבות עריכת הצוואה אשר מוכיחות באופן חד משמעי כי הצוואה – מראשיתה ועד סופה – הייתה מעשה רצוני ועצמאי של המנוחה. יתר על כן, כיוצא מחומר הראיות, הצוואה הייתה בידיעת המתנגדים עוד בחייה של המנוחה. הם ידעו על רצונה החופשי של המנוחה כפי שמשקף בצוואה והשלימו עמו. לבסוף, אמנם, המנוחה לא שינתה את הצוואה במשך 33 שנים. אולם, כאמור, ב-2019 המנוחה חתמה על מסמכי העברה ללא תמורה של הדירה לי' ותוך שהיא מנחה את י' לא להעביר בפועל את הזכויות אלא לאחר פטירתה. התנהלות זו של המנוחה היא בהלימה של רצונה הראשוני להעביר למבקש עצמו את הדירה. מכאן שלא רק שהמתנגדים לא הוכיחו את עילת התנגדותם בדבר השפעה בלתי הוגנת, אלא שהצוואה מהווה ביטוי לרצון חופשי ומוגמר של המנוחה.
כן נדחתה הטענה בדבר מעורבות המבקש וי' בעריכת הצוואה – אין חולק כי י' יצר קשר עם עורך הצוואה שהוא מכרו, ביקש ממנו לערוך למנוחה צוואה, דאג להביא אותו אל המנוחה וככל הנראה שילם את שכרו. אלא שבהתאם למבחני הפסיקה אין בפעולותיו המתוארות לעיל כל פגם או פסול, מה גם שלא נסתרה גרסתו של י' שהוא לא יזם את צוואה ואת תוכנה אלא פעל לסייע למנוחה ברמה הטכנית בלבד. במעמד החתימה שהתרחש בביתה של המנוחה לא נכחו המבקש וי'.
תע 62064-12-22 י.(א). ח נ' ה.ח (ניתן ביום: 14.10.25)
Reload document 
Open in new tab