הרכב השופטים: ש. יעקובוביץ, י. אילני, א. מור-אל
פסק הדין עוסק בשאלת אחריותן הנזיקית של רשויות המדינה, הרשות המקומית וגורמי החינוך לנזקי גוף ונפש שנגרמו למורה לחינוך מיוחד בעקבות תקיפה שביצע בו תלמיד במהלך עבודתו. המערער, ששימש כמחנך בכיתת חינוך מיוחד, טען כי הרשויות התרשלו בכך שלא סיפקו לו סביבת עבודה בטוחה, לא מנעו את שיבוצו של תלמיד אלים במסגרת שבה לימד, לא סיפקו סיוע מתאים ולא נקטו צעדים למניעת הסיכון. בית משפט השלום קיבל את תביעתו רק נגד התלמיד התוקף וחייבו בפיצויים משמעותיים, אך דחה את התביעה נגד משרד החינוך, משרד הרווחה, המועצה האזורית ועיריית רמלה. בערעור ביקש המערער להטיל אחריות גם על גופים אלה ולחלופין להגדיל את הפיצוי שנפסק לו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור במלואו וקבע כי האירוע היה פתאומי, חריג ובלתי צפוי, ולכן לא ניתן לייחס לרשויות התרשלות או קשר סיבתי לנזק שנגרם.
רקע עובדתי: המקרה חל בשנת הלימודים שבה שימש המערער כמחנך כיתת חינוך מיוחד בבית הספר "אור שמחה". מדובר היה במורה בעל הכשרה בתחום החינוך המיוחד, אשר התקבל לתפקיד לאחר שהציג עצמו כמי שמכיר את מאפייני האוכלוסייה ויכול להתמודד עם האתגרים הכרוכים בהוראה במסגרת זו. כבר בראשית שנת הלימודים התמודד המערער עם קשיים שונים בכיתה, ובפרט עם תלמיד מסוים, הוא המשיב 5 בהליך, אשר התאפיין בהתנהגות בעייתית ובקשיי הסתגלות. לטענת המערער, לאורך התקופה שקדמה לאירוע התריע בפני הנהלת בית הספר על קשיים חמורים בהתנהלות התלמיד ועל הצורך בקבלת סיוע נוסף, אולם לטענתו פניותיו לא נענו באופן מספק.
האירוע המרכזי התרחש ביום 8.11.2015. על פי גרסת המערער, התלמיד נכנס לכיתה, ניגש אליו מאחור והכה אותו באגרוף בגבו בעוצמה רבה, ללא כל התגרות מוקדמת או סימן מקדים. לאחר מכן איים עליו, קילל אותו ואמר כי ידאג לפגוע בו. המערער פנה למנהלת בית הספר ודיווח על המקרה, אולם כאשר שב עמה לכיתה, זרק לעברו התלמיד שקית סוכריות ואיים עליו פעם נוספת. בעקבות האירוע טען המערער כי נגרמו לו פגיעות גופניות ונפשיות קשות אשר השפיעו על תפקודו לאורך שנים. התביעה שהגיש כוונה הן נגד התלמיד התוקף והן נגד הרשויות שלטענתו אחראיות למחדלים שהובילו לאירוע.
בית משפט השלום בחן את שאלת אחריותם של משרד החינוך, משרד הרווחה, המועצה והעירייה, לצד שאלת הנזק שנגרם למערער. לאחר שמיעת העדויות קבע בית המשפט כי אמנם התלמיד ביצע תקיפה המזכה את המערער בפיצוי, אולם לא הוכח שהרשויות התרשלו באופן המצדיק הטלת אחריות עליהן. בהתאם לכך נפסק למערער פיצוי בסך של כ-1.64 מיליון ש"ח נגד התלמיד בלבד, ואילו התביעה נגד יתר הנתבעים נדחתה.
דיון משפטי: עיקר הדיון בערעור התמקד בשאלת האחריות הנזיקית של הרשויות. הסוגייה המרכזית הייתה האם ניתן היה לצפות את מעשה התקיפה ולמנוע אותו, והאם אי-נקיטת צעדים מצד הרשויות עולה כדי רשלנות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי עוולת הרשלנות מחייבת הוכחת קיומה של חובת זהירות, הפרתה של חובה זו, וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק. אף שאין חולק על חובתן הכללית של רשויות החינוך לדאוג לשלומם ולביטחונם של מורים ותלמידים, אין די בעצם התרחשותו של אירוע אלים כדי להטיל עליהן אחריות. יש להראות כי הסיכון היה צפוי וכי ניתן היה למנוע את התממשותו באמצעים סבירים. בית המשפט המחוזי אימץ במלואה את מסקנת בית משפט השלום כי התקיפה הייתה אירוע פתאומי, רגעי ובלתי צפוי. נקבע כי אף שהתלמיד היה בעל קשיים התנהגותיים והיו בעבר אירועים של אלימות מילולית ואף אירוע פיזי אחד כלפי תלמיד אחר, לא היה כל רקע של אלימות פיזית כלפי אנשי צוות. יתרה מכך, המערער עצמו העיד כי לא ידע להסביר מה גרם לתלמיד לתקוף אותו וכי מבחינתו מדובר היה באירוע חריג ובלתי צפוי לחלוטין. קביעה זו עמדה בלב ההכרעה, שכן בהיעדר צפיות לא ניתן להטיל אחריות על הרשויות בגין אי-מניעת האירוע.
במסגרת הדיון בחובת הצפיות הסתמך בית המשפט על פסיקה ותיקה ועקבית של בית המשפט העליון, שלפיה אין להטיל אחריות על מוסדות חינוך בגין כל מעשה אלים המתרחש בתחומם. בית המשפט הפנה לע"א 868/79 עטרה קובי נ' שפרה זיו, שבו נדחתה תביעה של עובדת בבית ספר לחינוך מיוחד שנפגעה מכיסא שהושלך לעברה בידי תלמיד. באותו עניין נקבע כי גם כאשר מדובר בתלמידים בעלי קשיי התנהגות, אין להסיק מכך שכל מעשה אלים צפוי מראש או שניתן למונעו באמצעים סבירים. פסק הדין שימש מקור מרכזי לביסוס הגישה שלפיה עצם קיומו של סיכון כללי אינו יוצר אחריות מוחלטת.
סוגיה מרכזית נוספת הייתה שאלת שיבוצו של התלמיד במסגרת החינוכית. המערער טען כי עצם הצבתו של התלמיד בכיתה שבה לימד הייתה שגויה, וכי ועדות ההשמה והרשויות התרשלו כאשר לא איתרו את מסוכנותו. בית המשפט דחה טענה זו לאחר שבחן את עדויות המפקחת מטעם משרד החינוך ויו"ר ועדת ההשמה. נקבע כי החלטת השיבוץ התקבלה בהתאם לאבחונים המקצועיים שהיו קיימים באותה עת, וכי לא הוצגה כל ראיה מקצועית המלמדת על פגם בהחלטה.
המערער תקף גם את אופן חישוב הנזק וטען כי היה מקום לקבוע לו נכות תפקודית בשיעור של 100%. בית המשפט דחה טענה זו והסתמך על ההלכה שלפיה הנכות התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית אך עליה לשקף את הפגיעה הממשית בכושר ההשתכרות. בעניינו של המערער נמצא כי חרף מגבלותיו הוא השלים לימודי משפטים בהיקף נרחב, עבר הליך שיקום משמעותי ואף שמר על יכולות אינטלקטואליות ותפקודיות גבוהות. לפיכך לא היה כל יסוד לקבוע שאיבד לחלוטין את כושר עבודתו.
לצד הסוגיות המהותיות הדגיש בית המשפט את עקרון האיפוק השיפוטי בערעור. בהקשר זה צוטטו דבריו של בית המשפט העליון שלפיהם הליך הערעור אינו "משפט חוזר" אלא מנגנון ביקורת שנועד לאתר טעויות מהותיות. גישה זו עמדה בבסיס ההכרעה כולה, שכן עיקר טענות המערער כוונו למעשה לבחינה מחודשת של הראיות והעדויות. בית המשפט קבע כי לא זה תפקידה של ערכאת הערעור, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין מפורט ומנומק הנשען על תשתית ראייתית רחבה. בית המשפט הפנה לע"א 8209/19 ד"ר רוברט דויטש נ' מדינת ישראל, שבו נאמר כי "לא לכל נזק יש הורים ושם במשפט". באמצעות פסיקה זו הדגיש כי אף שנגרם למערער נזק ממשי וכי אין חולק על הקשיים שחווה בעקבות האירוע, אין בכך כדי להצדיק הטלת אחריות משפטית על גורמים שלא התרשלו. האחריות במקרה זה מוטלת על התלמיד שביצע את התקיפה, ואילו יתר הנתבעים לא חרגו מסטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה מהם.
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס היטב הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. נקבע כי התקיפה הייתה אירוע ספונטני ובלתי צפוי, שלא ניתן היה למנוע באמצעים סבירים; כי החלטות השיבוץ והפיקוח בעניינו של התלמיד התקבלו כדין ועל בסיס שיקולים מקצועיים; כי לא הייתה חובה להצמיד סייעת נוספת לכיתה; וכי לא מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות כלפי משרד החינוך, משרד הרווחה, המועצה האזורית או עיריית רמלה. בהתאם לכך נדחה הערעור במלואו, אושר החיוב שנפסק נגד התלמיד בלבד, והמערער חויב לשלם למשיבים הוצאות ערעור בסך כולל של 15,000 ש"ח.
עא 63268-12-24 מ. ח. נגד מדינת ישראל - משרד החינוך, מדינת ישראל - משרד הרווחה והשירותים החברתיים (ניתן ביום: 27.5.26)
Reload document 
Open in new tab