שם השופט/ת: אליהו בכר
בקשה לאישור תובענה כייצוגית שעניינה בטענות לחיוב בקנסות פיגורים שלא כדין בקשר לשומת מס הכנסה מתוקנת שנעשתה בעקבות תיקון שומת מס שבח. הבקשה נדחית, משנמצא כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת שבנדון.
רקע עובדתי: בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבה, שעניינה בטענות לחיוב בקנסות פיגורים שלא כדין. מדובר במקרים בהן בוצעה עסקה במקרקעין בגינה חויב הנישום במס שבח ובהתאם קיבל זיכוי מסוים במס הכנסה/חושב לו מס הכנסה מופחת. לאחר זמן מה (חודשים או שנים) – תוקנה שומת מס השבח, ובעקבות התיקון נוצרה לנישום שומת חיוב במס הכנסה ("השומה המתוקנת"). טיעון המבקשים התחלק למעשה לשני פגמים נטענים בהטלת קנס הפיגורים. הטענה הראשונה והמרכזית – שהקנס מוטל ע"פ מועד השומה המקורית, ולא לפי מועד השומה המתוקנת; הטענה השנייה – שהקנס מוטל מיידית עם הוצאת השומה, בעוד המועד החוקי להטלת הקנס הוא "15 ימים מיום קבלת השומה אצל הנישום בדואר רשום או במסירה ידנית", וזאת כדי לתת לנישום הזדמנות לשלם את המס לפני שהוא מחויב בקנס פיגורים (לצרכי נוחות – מכאן ואילך המצאה בדואר רשום הכוונה גם למסירה ידנית). אשר לטענה הראשונה – המשיבה הגישה הודעת חדילה, אשר אושרה בפסק הדין החלקי. הטענה השנייה היא העומדת במרכז המחלוקת כעת.
דיון משפטי: בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את הבקשה וקבע כי הבקשה לאישור הוגשה ע"פ פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות להשבה של כספים שנגבו שלא כדין. המבקשים לא הגישה עתירה התוקפת באופן ישיר את התנהלות המשיבה בנוגע לאופן המצאת השומות (כפי שנעשה בעניין הר שמש), אלא הגישו תביעה ייצוגית בדרישה לסעד כספי (השבת הקנסות), כששאלת חוקיות אופן משלוח השומות עולה בה כ"תקיפה עקיפה". בלב בקשת האישור (לעומת הסיכומים) עמדה טענת המבקשים שהקנסות הוטלו בטרם חלף המועד לתשלום, ומכאן שנגבו שלא כדין. הדגש אם כן לא היה על אופן המצאת השומה (דואר רגיל או רשום), אלא על מתן פרק זמן של 15 ימים לתשלום המס ("הזדמנות לשלם את החוב" כלשון המבקשים), בטרם יוטל קנס הפיגורים. הטענה לעניין אופן ההמצאה הועלתה בצורה אגבית בבקשת האישור כשמהותה היה הדרך לוודא שהשומה אכן נמסרה לנישום, שכן מועד התשלום מחושב מהמצאת השומה. ודוק: בניגוד לנטען בסיכומים, טענת אופן ההמצאה לא עסקה בחוקיות השומה. מעת שהטענה לגבי חוקיות הקנס כפועל יוצא מאופן המצאת השומה המתוקנת כלל לא עמדה בחזית המחלוקת בבקשת האישור – אין מקום להידרש לה כעת.
בסיכומי המבקשים התבקש "לקבל את הבקשה לאישור ולקבוע באופן גורף ש'כל הקנסות אשר מופיעים במערכת של המשיבה בין שנגבו ובין שבוטלו, החל ממועד של שנתיים טרם הגשת הבקשה לאישור ועד לקבלת פסק הדין, אינם חוקיים'". סעד זה בעייתי בשני היבטים. האחד – כאמור מדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק, ואחד התנאים לניהולה הוא שמדובר בתביעה שהסעד המבוקש בה הוא סעד של השבה. השבה מבוצעת רק לגבי כספים שנגבו שלא כדין או שנותרו שלא כדין בידי המשיבה. מכאן, שקנסות שבוטלו אינם יכולים להיות חלק מהסעד המבוקש, וכך גם לא ניתן לבקש הצהרה גורפת בדבר חוקיות הקנסות. השני – הבקשה לקביעה "באופן גורף" שכל הקנסות אינם חוקיים, אינה מבדילה בין מי שניתנה לו הזדמנות של 15 ימים לשלם את החוב אך שילם את חובו באיחור – ללא קשר מתי וכיצד הומצאה לו השומה המתוקנת, ובין מי ששילם את חובו במועד אך בכל זאת חויב בקנס כיוון שההודעה לא הומצאה לו במועד או בכלל. ע"פ טענות המשיבה, כיוון שמדובר בשומה עצמית, על הנישום לשלם את חובו עם הגשת הדו"ח, אולם לצורך העניין נבחן את טענות המבקשים כעולה מבקשת האישור לפיהן נדרש לתת לנישום 15 ימים ממסירת הודעת השומה המתוקנת. האופן בו נוהגת המשיבה – הטלת הקנס בתוך 45 ימים מהוצאת השומה, מעניק לנישומים תקופת זמן של 30 ימים לקבלת ההודעה, על מנת שהמס ישולם במועד ע"פ טענות המבקשים (15 ימים ממסירה). התנהלות זו משפיעה באופן שונה על נישומים שונים. כך, הבקשה לקביעת גורפת עשויה לזכות בהשבה מלאה גם נישום שהוצאה לו הודעת שומה מתוקנת שנשלחה בדואר רגיל והגיעה אליו בתוך 30 ימים והיו לו 15 ימים לשלמה, אך הוא בחר להתחמק מתשלום במשך שנתיים והוטל עליו קנס פיגורים. כלומר, מי שבמודע לא שילם את חובו מעבר לתקופת הזמן הקבועה בפקודה וחויב בשל כך בקנס פיגורים. גם אם נניח לטובת המבקשים כי משלוח הודעת השומה בדואר רגיל נעשית בניגוד לדין, הרי שמול חשיבות עקרון החוקיות עומדת גם חובת הפרט לשלם את חובו שאינו במחלוקת. לטובת המשיבה עומדת גם ההגנה על הקופה הציבורית במקום בו הרשות פעלה בתום לב וגבתה קנסות ממי שאיחר בתשלום על אף שידע על החוב. לא יכול להיות חולק כי הטלת קנס על חוב מס שלא שולם במועד היא לגיטימית ומשרתת תכלית ראויה. היא מבטיחה אכיפת חוק המס ומעודדת תשלום המס המגיע במועדו. כבר נאמר כי תרופת ההשבה מופעלת במקום שתחושת המצפון והיושר מחייבת השבה. מקום בו הקנס נגבה בשל איחור בתשלום לאחר הזדמנות הוגנת שניתנה לנישום לשלם, ספק אם ניתן לומר ש"תחושת המצפון והיושר מחייבת השבה". הדבר מקבל משנה תוקף בבחינת יתר נסיבות העניין, ובפרט העוצמה הנמוכה יחסית של הפגיעה בשלטון החוק בהתחשב בין היתר בטענות המשיבה לפרשנות החקיקה בקשר עם שומות עצמיות. במקרה בו אדם קיבל את הודעת השומה אך בחר שלא לשלמה רק משום שהומצאה לו בדואר רגיל ולא בדואר רשום, קשה לומר שהתנהלות הרשות עת חייבה את הנישום בקנס פיגורים היא כה מקוממת ומצדיקה השבה. קבלת עמדה זו של המבקשים מהווה שינוי משמעותי מהגדרת הקבוצה בבקשת האישור, בה הדגש הוא על מועד המסירה ולא על אופן ההמצאה. אף עולה ספק בדבר קיומה של עילת תביעה אישית במקרה דנן.
אם כן, נותרה הגדרת הקבוצה המקורית – היינו מי שלא ניתנו לו 15 ימים לשלם את הקנס ממועד המסירה, בטרם הוטל עליו קנס פיגורים. אולם גם בשאלה זו, לא נמצא שהתובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בנסיבות העניין. הנישומים שנפגעים מהפרקטיקה הקיימת הם מי ששילם במועד את המס אך נאלץ לשלם קנס בשל אי הגעה או הגעה באיחור של ההודעה. אין מדובר בקבוצה ייחודית דווקא לנסיבות התובענה דנן. לעיתים קורות טעויות, הודעות מגיעות באיחור או לא מגיעות כלל, ואין מחלוקת שאין הצדקה לחייב בקנס פיגורים מי ששילם במועד. ודוק: המשיבה מאשרת שמי שלא קיבל את ההודעה מסיבה מוצדקת אינו חייב בקנס, ושהקנס יוטל רק לאחר חלוף המועד מהמסירה. בהינתן שמוסכם שיש להטיל קנס רק על מי שנמסרה לו הודעה וניתנה לו הזדמנות לשלם את חובו אך הוא לא שילם, אין בענייננו שאלה מהותית של עובדה או משפט המשותפת לחברי הקבוצה שנדרש לדון בה במסגרת תביעה ייצוגית. יתרה מכך, כדי לברר מיהם חברי הקבוצה ומה גובה ההשבה לכל אחד, יש לבחון את כל מי ששילם קנס פיגורים בנסיבות המסוימות, במועדים הרלוונטיים, ולברר מתי הומצאה להם ההודעה ומתי שולם המס, האם נעשתה מצד הנישום פנייה לביטול הקנס וכיו"ב. מדובר בבחינה פרטנית מורכבת שתטיל עומס נכבד על ועל ביהמ"ש. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו מי שקיבל את ההודעה באיחור וחויב בקנס פיגורים יכול (ואף נדרש) לפנות למשיבה. בנסיבות אלו – העדר מחלוקת בשאלה המשפטית מצד אחד, ואופיה הפרטני של שאלת הזכאות מהצד השני – תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת שבנדון. עוד יוער שהפרקטיקה של המשיבה לעיתים מיטיבה עם נישומים, כיוון שניתן להם פרק זמן ארוך יותר לשלם את החוב. כך גם יש טעם בטענות המשיבה כי משלוח הודעות בדואר רשום מטריחה את הנישומים, ומכאן אינה בהכרח הפתרון שימנע פגיעה בציבור. זאת ועוד, העלות העודפת של משלוח כל ההודעות בדואר רשום תושת על הקופה הציבורית. גם טעמים אלו יש בהם כדי לדחות את בקשה האישור. לו הסעד הרלוונטי בתובענה היה בחינת חוקיות משלוח השומות, ייתכן ונימוקים אלו בדבר הנזק שעשוי להיגרם לנישומים ולציבור בכללותו לא היו רלוונטיים. אך בהינתן שמדובר בתביעת השבה ייצוגית, החוק מורה לבחון את הנזק לציבור לעומת התועלת בניהול ההליך, ובנסיבות העניין בהינתן כל האמור לעיל, לא נמצא שידו של ניהול ההליך על העליונה.
תצ 2474-04-20 שמואל אבקסיס נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (ניתן ביום: 10.9.24)
Reload document 
Open in new tab