פסק הדין עוסק בתביעתו של משה וינברג נגד רשות מקרקעי ישראל, במסגרתה ביקש כי יינתן צו המורה לרשות להחליף את המקרקעין שהוחכרו לו בקרקע חלופית בעלת מאפיינים דומים, זאת מכוח דוקטרינת "הביצוע בקירוב". ליבת המחלוקת נסבה סביב העובדה כי חלק מהמגרש שהוחכר לתובע כולל מקרקעי ייעוד דרך סטטוטורית, אשר אינה ניתנת לרישום על שמו, ועל כן לטענתו ההסכם אינו ניתן לאכיפה במתכונתו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את התביעה, הן מטעמי סף של התיישנות והשתק עילה, והן לגופה, בקובעו כי אין תחולה לדוקטרינת הביצוע בקירוב בנסיבות המקרה, וכי אין הצדקה להתערבות בשיקול דעתה של רמ"י.
