הרכב השופטים: דוד מינץ, אלכס שטיין, חאלד כבוב
אין מניעה להעלות טענות כלפי הוראות נוהל של הממונה על חדל"פ "בתקיפה עקיפה" בבימ"ש של חדל"פ; במקרה זה, על אף שהממונה מוסמך להביא בחשבון בקביעת צו התשלומים שיושת על המערערת בתקופת הביניים את הנתונים העולים מבקשתה למתן צו לפתיחת הליכים והנוגעים להשתכרותה, קיים קושי בהסתמכותו על שכר מינימום כבסיס לקביעת גובה צו התשלומים. ההליך מוחזר לממונה על מנת שייקבע את הצו בהתאם לנתוניה הפרטניים של המערערת ובהתחשב בחוסר תום ליבה.
רקע עובדתי: בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בו התקבלה בר"ע על החלטת בימ"ש השלום בה התקבל ערעור המבקשת על החלטת הממונה על הליכי חדל"פ ושיקום כלכלי שלא להפחית את צו התשלומים החודשי שהוטל עליה במסגרת צו לפתיחת הליכים. לטענת המבקשת, פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, השולל "תקיפה עקיפה" של החלטות ונהלי הממונה, אינו יכול לעמוד על כנו. לגופו של עניין נטען בעניין נוהל "אמות מידה לקביעת תשלום חודשי לחייב" של הממונה.
דיון משפטי: ביהמ"ש העליון דן בבקשה כבערעור וקיבל את הערעור באופן חלקי בקבעו כי ע"פ פשוטו של מקרא, סעיפים 156(א) ו-(ב) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי מתמקדים בדמי המחיה של היחיד ונגזרים מהכנסתו מעבודה או מכל מקור אחר. מה שלא נכלל בדמי המחיה, נכלל בנכסי קופת הנשייה. שאלת השאלות השנויה במחלוקת בין הצדדים היא מהי אותה "הכנסה מעבודה".
סעיף 156(א) לחוק אינו מגדיר מה משמעות "הכנסה מעבודה". על פניו, כשם שלא נאמר שמדובר בהכנסה בפועל כפי שהיא עובר לפתיחת ההליך או בעת מתן הצו, לא נאמר שמדובר בהכנסה פוטנציאלית. כשם שניתן להעלות על הדעת שהשכר שיש להתחשב בו הוא השכר עמו נכנס היחיד להליך, כך ניתן באותה מידה להעלות על הדעת שמדובר בשכר שונה מכך. הלשון יכולה לשאת את שתי הפרשנויות. על כן במקרים מסוג זה, יש לבחון מהי הפרשנות אשר מממשת בצורה המיטבית את תכליתו. במסגרת זו ניתן להיעזר, בין היתר, בהשוואה להוראות אחרות באותו דבר חקיקה ואף מחוצה לו.
בהוראות החוק בעניין קביעת התשלומים בעת מתן צו לשיקום כלכלי כן ניתנה הדעת לכושר ההשתכרות של החייב. היינו, כשביהמ"ש קובע לחייב את גובה התשלום החודשי שעליו לשאת במסגרת צו השיקום, עליו לקחת בחשבון את כושר השתכרותו. בעוד שעם מתן הצו לפתיחת הליכים המידע המצוי בידי הממונה מצומצם ובאותו שלב לכאורה יקשה עליו מאוד להעריך את כושר ההשתכרות של החייב, מתן צו השיקום ניתן לאחר תקופה בה מקבלים הממונה וביהמ"ש תמונה רחבת היקף על החייב.
עם זאת, כוונת המחוקק למנוע את בחינת מיצוי כושר ההשתכרות של החייב כבר בראשית ההליך איננה שוללת את האפשרות להביא בחשבון במסגרת קביעת צו התשלומים לתקופת הביניים (היינו, החל ממועד מתן צו פתיחת ההליכים עד למתן צו לשיקום) נתונים הנוגעים לכישוריו ולהשתכרותו של החייב העולים כבר מהבקשה למתן צו לפתיחת הליכים. אדרבה, מקום בו מתגלים כבר בשלב מוקדם נתונים המלמדים כי החייב אינו עומד בציפייה הבסיסית ולוּ המינימלית ממנו באותו שלב, כמי שמבקש ליהנות מהגנות ההליך, הממונה רשאי ואף צריך להביאם בחשבון במסגרת קביעת צו התשלומים לתקופת הביניים. מסקנה זו מתחייבת מאחד מהעקרונות הבסיסיים של דיני החדל"פ, והוא חובת החייב לנהוג בתום לב.
תום הלב נדרש באופן חד-משמעי בכל שלבי ההליך וחוסר תום לב מטעמו של החייב לא יאפשר לו להיכנס לשעריו או ליהנות מההטבות הגלומות בו. על כן, כבר מתחילת ההליך יש לוודא שהוא לא מנוצל בחוסר תום לב ע"י החייב לרעה. וצורות רבות יש לחוסר תום לב. למשל, הימנעות החייב מחשיפת מלוא המידע בנוגע לנכסיו, להשתכרותו ולנסיבות הסתבכותו הכלכלית מהווה חסר תום לב. גם המשך יצירת חובות ע"י החייב לאחר כניסתו להליך חדל"פ מהווה חסר תום לב. וגם הימנעות החייב ממיצוי כושר השתכרותו הוא בגדר חוסר תום לב. חלק מאותן צורות אף נכנסות לד' אמותיו של סעיף 156 לחוק, דהיינו רלוונטיות כבר בשלב הראשוני של בחינת מקורות הפרנסה והנכסים של החייב. מצד אחד אל לו לממונה להתעלם מהנתונים המגיעים תחילה מדרך הטבע מפי החייב, אך מצד שני אל לו לממונה לקבל את הנתונים המסורים ע"י החייב כתורה מסיני.
בכל הנוגע להחלטותיו הקונקרטיות של הממונה במקרה ספציפי, אלה נתונות לערעור לפי סעיף 350 לחוק (כל החלטה לפי אפיונה והגדרתה) לבימ"ש של חדל"פ. החלטות שאינן ניתנות לערעור לפי סעיף 350 מפני שהן החלטות מינהליות כלליות-ניהוליות-רוחביות הניתנות על ידו ב"כובעו" כרשות מינהלית מוסמכת והנוגעות לתפקידו ולתפקודו, כגון הנוהל והוראותיו, הן החלטות שהביקורת השיפוטית עליהן מסורה לפי סעיף 279(א) לערכאה המנהלית המוסמכת.
עם זאת, וכאן העיקר, אין באמור כדי למנוע מבעל דין בהליך חדל"פ להעלות את השגותיו כלפי אותן החלטות הניתנות ע"י הממונה בכובעו כרשות מנהלית, באמצעות תקיפה עקיפה. רוצה לומר, כי אין מניעה שבימ"ש של חדל"פ יבקר את החלטות הממונה "הכלליות" שניתנו בכובעו כרשות מנהלית במסגרת הליך החדל"פ של חייב ספציפי, ובלבד שהדבר מושא הביקורת דרוש ל"בירור העניין" והוא לא יהווה מעשה בית דין במקרים אחרים. כך גם במקרה כגון זה שבנדון.
בנוהל דנן לא נקבעה הוראה לגבי כושר השתכרות החייב, אך נאמר כי גובה התשלום ייקבע גם על בסיס מידע נוסף שבידי הממונה, ולגבי חייב שלא עובד ללא הצדק, שכרו ייקבע לפי שכר מינימום או לפי שכרו בשנה שלפני מתן הצו. על פניו, הוראות אלה מתונות וביחס לחייב קיימת הנחת מהימנות. נראה כי הקביעה האפריורית בנוהל, לפיה קיימת משמעות לשכר מינימום בעת קביעת גובה צו התשלומים בתקופת הביניים, מעוררת קושי שאינו מאפשר להותיר את הדברים על מכונם. אכן, שכר המינימום נועד להבטיח רמת חיים מינימלית לכל אדם. ברם, אין בו כל "חזקה שבעובדה" לפיה אדם משתכר שכר בגובה שכר המינימום בכל מקרה או שיש ביכולתו להגיע לשכר האמור. כך בכלל וכך בפרט ביחס לחוק חדל"פ. חדל"פ יכולה להיקבע בין אם ע"פ מבחן תזרימי ובין אם ע"פ מבחן מאזני.
העברת הוראות הנוהל תחת שבט הביקורת לצורך בחינת מקרה קונקרטי זה, מביאה למסקנה כי בעניין קביעת גובה צו התשלומים עם מתן צו לפתיחת הליכים, קיים קושי בהישענות על שכר המינימום כנקודת מוצא בעניינו של חייב שהכנסתו מעבודה נמוכה משכר זה. על כן, בנקודה זו יש להחזיר את העניין לממונה על מנת שייקבע את צו התשלומים של המערערת בהתבסס על נתוניה הפרטניים, ולא בהתבסס על שכר המינימום בשוק העבודה. במסגרת זו עליו לקחת בחשבון את התנהלות המערערת עובר לכניסתה להליך, המלמדת כי היא יצרה ערפול באשר להכנסות התא המשפחתי שלה בחוסר תום לב.
רעא 58589-04-25 סוהייר זחאלקה נ' ירון עודד הנאמן (ניתן ביום: 1.12.25)
Reload document 
Open in new tab