שם השופט/ת: נפתלי שילה
פסק הדין עוסק בתביעה כספית רחבת היקף שהגישה אשת העסקים דליה ישראלי נגד עורך דינה לשעבר רונן אורן, איש העסקים אייל משיח, מספר חברות הקשורות אליהם ובני משפחתו של משיח. התביעה נסבה על שלוש מערכות עובדתיות נפרדות: הלוואה שניתנה לרונן אורן ולא נפרעה; עסקת מקרקעין ברמת השרון שהתבררה, לטענת התובעת, כעסקת תרמית המבוססת על מצגי שווא ביחס לזכויות במקרקעין; ותשלומים ששילמה התובעת בגין שכירת משרד ורכישת ריהוט במסגרת שיתוף פעולה עסקי שהתבסס על אותה עסקת מקרקעין. בית המשפט נדרש לבחון שאלות הנוגעות לדיני חוזים, תרמית, הטעיה, עשיית עושר ולא במשפט, אחריותו המוגברת של עורך דין כלפי לקוחו, משקלן של הרשעות פליליות בהליך אזרחי והיקף חובת ההשבה כאשר כספים התקבלו בעקבות מצגי שווא. בסופו של ההליך התקבלה התביעה בחלקה באופן משמעותי נגד רונן אורן, אייל משיח וחברת שפע המסכים והחשמל בע"מ, בעוד שהתביעה נגד יתר הנתבעים נדחתה.
רקע עובדתי: החל במערכת יחסים קרובה שנרקמה במשך שנים בין דליה ישראלי לבין עורך הדין רונן אורן. אורן שימש כעורך דינה של התובעת בעסקאות שונות, ליווה את פעילותה העסקית והפך לדמות מרכזית ומקורבת בחייה. התובעת העידה כי ראתה בו אדם קרוב ביותר ואף התייחסה אליו כאל בן משפחה. במסגרת יחסי אמון אלה פנה אליה אורן בשנת 2016 וביקש ממנה להעמיד לרשותו הלוואה לצורך עסקת מקרקעין ביפו שבה היה מעורב יחד עם אדם בשם אוריאל גביש. ביום 25.9.2016 נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה, במסגרתו אישר אורן כי קיבל מהתובעת סכום של 450,000 ₪ והתחייב להשיבו בתוך פרק זמן מוגדר. בפועל הועברו לחשבונו 400,000 ₪ בהעברה בנקאית ישירה, אך ההלוואה לא נפרעה למעט סכום של 50,000 ₪ ששולם שנים לאחר מכן.
במקביל, בשנת 2017 הפגיש אורן את התובעת עם אייל משיח, שהציג עצמו כבעל זכויות במקרקעין יקרי ערך ברמת השרון. משיח טען כי באמצעות חברת "ממטרי ברכה" שבשליטתו הוא מחזיק במקרקעין עליהם ניתן לבנות מאות יחידות דיור. לאחר מגעים שונים נחתם ביום 28.6.2017 הסכם בכתב יד, שלפיו תרכוש התובעת שתי יחידות קרקע מתוך המתחם בתמורה לסכום של מיליון ₪, כאשר אורן רשום אף הוא כצד לעסקה. בהמשך נחתם הסכם נוסף בין הצדדים שעסק בשותפות רחבה יותר בפרויקטים נדל"ניים. בעקבות ההסכמים העבירה התובעת למשיח, לחברת שפע המסכים והחשמל ולגורמים נוספים מטעמו תשלומים מצטברים בהיקף של למעלה ממיליון ₪ באמצעות עשרים המחאות שונות. במהלך השנים שלאחר מכן החלה התובעת לחשוד כי המצגים שהוצגו לה אינם נכונים.
דיון משפטי: נפתח בעילת ההלוואה. בית המשפט קבע כי מדובר ברכיב התביעה הפשוט ביותר להכרעה. אורן חתם על הסכם הלוואה מפורש שבו אישר בכתב שקיבל מהתובעת 450,000 ₪. התובעת הציגה גם אסמכתה בנקאית המעידה על העברת 400,000 ₪ לחשבונו. מנגד, אורן טען כי הכסף יועד למעשה לאוריאל גביש וכי הוא עצמו שימש כמעין ערב בלבד. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי מבחינה חוזית אין כל משמעות לשאלה מה הייתה מטרת הכסף או האם התכוון אורן להעבירו לאחר. החיוב החוזי נוצר מכוח ההסכם שעליו חתם, והוא זה שהתחייב להשיב את ההלוואה. משלא הוכיח פירעון, נותר החוב בעינו. בית המשפט ייחס משקל מיוחד לסתירות בגרסתו של אורן. מצד אחד הוא הכחיש שקיבל כספים מן התובעת, ומצד שני הודה בקבלת ההעברה הבנקאית. בנוסף, התברר כי במספר הזדמנויות הכיר למעשה בקיומו של חוב כלפיה.
עיקר פסק הדין עסק בעסקת המקרקעין ברמת השרון. השאלה המרכזית הייתה האם הוכיחה התובעת כי שילמה מעל מיליון ₪ בעבור יחידות מקרקעין שמעולם לא הייתה אפשרות אמיתית להעבירן אליה, והאם הנתבעים פעלו כלפיה במרמה ובהטעיה. בית המשפט בחן בהרחבה את הראיות שהציגו הצדדים וקבע כי יש להעדיף באופן מובהק את גרסת התובעת על פני גרסאותיהם של אורן ומשיח. ראשית, נקבע כי התובעת הוכיחה את עצם התשלומים. היא הציגה המחאות, אסמכתאות ותיעוד בנקאי המלמדים על העברת סכום מצטבר של 1,010,500 ₪. הנתבעים מצדם לא סיפקו הסבר עקבי או משכנע באשר לייעודם של כספים אלה. משיח ואורן טענו לסירוגין כי מדובר בהשקעה בשלושה פרויקטים שונים, אך לא הצליחו להצביע על חלוקת הכספים בין הפרויקטים או להציג מסמכים המלמדים על קיומם. היעדר גרסה סדורה פעל לחובתם וחיזק את המסקנה כי הכספים שולמו בגין עסקת רמת השרון.
שנית, בית המשפט קבע כי למשיח לא היו זכויות במקרקעין שהוצגו לתובעת. מסקנה זו התבססה על מספר מקורות משמעותיים. המרכזי שבהם היה תעודת עובד ציבור של רשות מקרקעי ישראל, שממנה עלה כי למשיח ולחברת ממטרי ברכה לא היו זכויות במקרקעין. בנוסף הסתמך בית המשפט על פסק דין קודם שניתן כבר בשנת 2013 וקבע כי לחברת ממטרי ברכה אין זכויות במקרקעין אלה. עוד ניתן משקל להרשעתם הפלילית של אורן ומשיח בפרשה אחרת שנגעה לאותם מקרקעין, במסגרתה הורשעו במכירת זכויות לאחרים למרות שידעו שאין בידיהם זכויות תקפות.
בהקשר זה הדגיש בית המשפט את משמעותה הראייתית של הרשעה פלילית בהליך אזרחי. הרשעתם של אורן ומשיח לא שימשה כשלעצמה בסיס אוטומטי לקבלת התביעה, אך היוותה ראיה משמעותית המלמדת על אופי התנהלותם ועל ידיעתם בפועל כי הזכויות שהוצגו לרוכשים אינן קיימות. העובדה שמדובר היה באותם מקרקעין ממש חיזקה את המשקל שניתן להרשעה במסגרת הערכת מהימנותם של הנתבעים.
סוגיה נוספת שנבחנה הייתה אחריותו המיוחדת של אורן כעורך דינה של התובעת. בית המשפט הקדיש חלק נרחב לדיון בחובת האמון המוגברת המוטלת על עורך דין כלפי לקוחו. בהקשר זה הסתמך על פסיקת בית המשפט העליון, ובפרט על ע"א 3640/22 עו"ד יורם ל. כהן נ' בוכמן, שבו הודגש כי מערכת היחסים בין עורך דין ללקוחו מבוססת על אמון, נאמנות וגילוי מלא. נקבע כי עורך דין אינו רשאי לנצל את פערי הידע בינו לבין לקוחו, וחלה עליו חובה מוגברת לוודא כי הלקוח מודע לסיכונים ולמצב המשפטי האמיתי. ביישום עקרונות אלה על המקרה הנדון קבע בית המשפט כי אורן הפר את חובת האמון המוטלת עליו. הוא היה מודע למצבם המשפטי הבעייתי של המקרקעין, ידע על מחלוקות קודמות ואף היה מעורב בהליכים שנגעו אליהם, אך למרות זאת הציג לתובעת מצג של עסקה כדאית ובטוחה. בכך חרג באופן חמור מן הסטנדרט המצופה מעורך דין ופעל בניגוד לחובת הנאמנות שהוא חב ללקוחתו.
בית המשפט דן גם בדרישת התובעת לפיצוי בגין אובדן השקעות חלופיות ועוגמת נפש. אשר לטענת ההשקעות החלופיות, נקבע כי התובעת לא הוכיחה קיומה של השקעה קונקרטית שנמנעה ממנה ולכן אין מקום לפסוק פיצוי בגין רכיב זה. לעומת זאת, בכל הנוגע לעוגמת הנפש, בית המשפט התרשם כי התנהלותם של אורן ומשיח גרמה לתובעת פגיעה ממשית. הוא עמד על משך השנים שבהן נגררה אחר הבטחותיהם, על האמון המיוחד שנתנה באורן ועל עוצמת האכזבה והפגיעה שנגרמו לה כאשר התברר כי מדובר במצגים חסרי בסיס. משכך נפסק לזכותה פיצוי בסך 75,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.
בסופו של דבר קיבל בית המשפט את התביעה באופן חלקי אך מהותי. רונן אורן חויב להשיב לתובעת את סכום ההלוואה בסך 400,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. בנוסף נקבע כי אייל משיח, רונן אורן וחברת שפע המסכים והחשמל ישלמו יחד ולחוד לתובעת 650,500 ₪ מתוך כספי העסקה שהוכח כי התקבלו אצל החברה. עוד חויבו אורן ומשיח לשלם לתובעת 75,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש. יתר רכיבי התביעה נדחו. לבסוף חויבו אורן, משיח וחברת שפע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪, בעוד שהתובעת חויבה לשלם לנתבעים האחרים הוצאות בסך 30,000 ₪ בגין דחיית התביעה נגדם.
ת"א 29145-02-24 ישראלי נ' אורן ואח' (ניתן ביום: 8.6.26)
Reload document 
Open in new tab