שם השופט/ת: עינת רביד
פסק הדין עוסק בתביעה לסעד הצהרתי לביטול הסכם מכר של נכס מסחרי בחולון שאושר בהליכי הוצאה לפועל, וכן לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בשנת 2005, והשבת הזכויות בנכס לידי התובעת. בלב המחלוקת עומדות טענות חמורות מצד התובעת בדבר תרמית, הטעיה, מצגי שווא והתנהלות פסולה מצד הבנק, כונס הנכסים והרוכשים, אשר לטענתה הובילו לנישולה מהנכס. מנגד, הנתבעים טענו להתיישנות, שיהוי, סופיות הדיון והיעדר עילה. בית המשפט דחה את התביעה הן מטעמי התיישנות ושיהוי והן לגופה, תוך הדגשת עקרון סופיות פסקי הדין והקושי הרב בביטול הסכמי פשרה שקיבלו תוקף שיפוטי.
רקע עובדתי: מלמד כי התובעת רכשה בשנת 1996 את הנכס באמצעות מימון חלקי מהבנק, אשר הובטח במשכון. זמן קצר לאחר מכן נקלעה התובעת לקשיים והחלה לפגר בתשלומי ההלוואה, דבר שהוביל לפתיחת תיק הוצאה לפועל ולמינוי כונס נכסים. במסגרת הליכים אלה נמכר הנכס לראשונה לרוכשים, אך מכר זה בוטל בעקבות ערעור שהתקבל בבית המשפט המחוזי, אשר מצא פגמים מהותיים בהתנהלות הכונס ובהליך המכירה, לרבות בעיות בשמאות ובהיעדר דיון מספק. החלטה זו אושרה גם בבית המשפט העליון, אשר חיזק את הביקורת על ההליך. לאחר ביטול המכר הראשון ניתנה לתובעת הזדמנות לפדות את הנכס במסגרת הסכם פשרה ראשון משנת 2003, אשר איפשר לה להשיב את הנכס תמורת תשלום מסוים והפקדת ערבות בנקאית. עם זאת, התובעת לא עמדה בתנאי ההסכם, בין היתר בשל קשיים כלכליים ונסיבות אישיות קשות. בעקבות זאת חודשו הליכי המימוש, והנכס נמכר שוב לרוכשים במסגרת הליך נוסף שאושר על ידי ראש ההוצאה לפועל בשנת 2004.
התובעת המשיכה לנהל הליכים משפטיים בניסיון לבטל את המכר השני, ובמסגרת ערעור נוסף בשנת 2005 הגיעו הצדדים להסכם פשרה נוסף, שקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת הסכם זה ויתרה התובעת על כל טענותיה כלפי הבנק, הכונס והרוכשים, והסכימה להשלמת המכר ולרישום הזכויות על שם הרוכשים. הסכם זה היווה נקודת מפנה, שכן הוא סיים את המחלוקת באותה עת והקנה למכר תוקף סופי. בשנים שלאחר מכן, ואף לאחר הגשת תביעה נגד עורך דינה הקודם, שבה התובעת והגישה בשנת 2019 את התביעה הנוכחית, בה טענה כי הסכם הפשרה השני נגוע בפגמים חמורים, לרבות זיוף חתימה, תרמית והטעיה. לטענתה, רק בשלב מאוחר גילתה כי חתימתה זויפה וכי הבנק והכונס פעלו בחוסר תום לב, ניפחו את החוב והפיקו רווחים שלא כדין, תוך מניעת האפשרות ממנה לפדות את הנכס.
דיון משפטי: בתחילת הדיון נדרש בית המשפט לשאלת ההתיישנות, אשר עמדה במרכז ההכרעה. נקבע כי מדובר בתביעה חוזית לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולכן חלה עליה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. מאחר שהתביעה הוגשה כ-14 שנים לאחר אישור הסכם הפשרה, נקבע כי היא התיישנה. בית המשפט דחה את ניסיונה של התובעת להסתמך על סעיף 21 לחוק ההתיישנות, הקובע תקופת התיישנות של 25 שנים לגבי אכיפת פסק דין, בקובעו כי סעיף זה אינו רלוונטי כאשר מדובר בתביעה לביטול פסק דין ולא לאכיפתו. עוד נדחתה טענת "הגילוי המאוחר" של התובעת. בית המשפט קבע כי התובעת הייתה מודעת להסכם הפשרה לכל המאוחר בשנת 2010, כאשר הגישה תביעה נגד עורך דינה בטענה כי התרשל בייצוגה וגרם לה לחתום על ההסכם. עובדה זו סתרה את טענתה כי גילתה את דבר הפגם רק בשנת 2018, ומכאן שגם לפי גישה זו חלפה תקופת ההתיישנות. בנוסף, טענת הזיוף לא הוכחה ואף נזנחה בסיכומים, לאחר שחוות דעת המומחה לא התקבלה בשל אי התייצבותו לחקירה.
לגופו של עניין, בחן בית המשפט את האפשרות לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון, נקבע כי מדובר בצעד חריג ביותר, המחייב טעמים כבדי משקל. פסק הדין הפנה להלכות מרכזיות כגון עניין בן לולו ועניין איגאפוליס, המדגישות את חשיבות עקרון הסופיות ואת ההסתמכות של הצדדים על הסכמי פשרה. נקבע כי הסכם פשרה הוא "קניית סיכון", ולכן טעות בהערכת הסיכונים אינה מהווה עילה לביטולו. בהמשך לכך נדונו טענות התובעת בדבר תרמית, הטעיה וזיוף. בית המשפט קבע כי טענות אלו לא הוכחו ברמה הנדרשת. בית המשפט קבע כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין יוצר מחסום דיוני מהותי, המונע מהתובעת לשוב ולהעלות את אותן טענות. אמנם קיימת גמישות מסוימת בהחלת הכלל, אך היא מוגבלת למקרים חריגים, כגון גילוי עובדות חדשות שלא ניתן היה לגלותן קודם לכן – תנאי שלא התקיים בענייננו. באשר לרוכשים, קיבל בית המשפט את טענתם כי הם רכשו את הנכס בתום לב ובהליך תקין, וכי הם נהנים מהגנת הדין, לרבות ההגנה הניתנת לרוכש בהליכי הוצאה לפועל. נקבע כי הרוכשים הסתמכו על המצב המשפטי, החזיקו בנכס במשך שנים רבות והשקיעו בו, ולכן אין הצדקה לפגוע בזכויותיהם בשלב כה מאוחר.
בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי התביעה דינה להידחות. ראשית, היא התיישנה והוגשה בשיהוי כבד. שנית, גם לגופה לא הוכחו הטענות החמורות שהעלתה התובעת. שלישית, עקרון סופיות הדיון וההגנה על הסכמי פשרה מחייבים זהירות רבה בביטולם, תנאים שלא התקיימו במקרה זה. בהתאם לכך נדחתה התביעה, והמצב המשפטי הקיים – לפיו הנכס בבעלות הרוכשים מכוח הסכם הפשרה ופסק הדין – נותר על כנו.
ת"א 6300-07-19 א. מדינה מגרסות ניר בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח' (ניתן ביום: 27.4.26)
Reload document 
Open in new tab