המערער הורשע בביצוע עבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער החזיק בכיס מכנסיו 0.7 גרם קטמין, ובנוסף החזיק על גבי אופנוע שבבעלותו 18.8 גרם קוקאין וכן שקיות חלוקה. החיפוש המשטרתי נערך בעקבות מידע מודיעיני ובמהלכו המערער שיתף פעולה באופן מלא והוביל מרצונו את השוטרים אל האופנוע שבו הוסתרו הסמים.
בית משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם לעבירות אלו נע בין 15 ל-26 חודשי מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית. בבואו לגזור את הדין, החליט בית המשפט למקם את המערער בתחתית המתחם וגזר עליו 15 חודשי מאסר בפועל. החלטה זו התבססה על גילו הצעיר, היעדר עבר פלילי, נסיבות חיים קשות, נטילת אחריות והתרשמות שירות המבחן כי המעצר מהווה גורם מרתיע.
בערעור טוענת ההגנה בפרט על רכיב המאסר בפועל בטענה כי מתחם העונש שנקבע מחמיר ביחס לפסיקה הנהוגה. הודגש שיתוף הפעולה יוצא הדופן עם הרשויות והעובדה שהיה בן 18 ו-10 חודשים בלבד בעת ביצוע העבירה. ב"כ המדינה ביקשה לדחות את הערעור בטענה שאין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור וכי המתחם שנקבע הולם את חומרת המעשים.
במהלך הדיון הציע בית המשפט המחוזי לצדדים להסכים על קיצור תקופת המאסר ל-12.5 חודשים. בעוד שב"כ המערער קיבל את ההצעה, ב"כ המדינה סבר כי אין מקום להתערבות בעונש שנקבע. למרות התנגדות המדינה, החליט בית המשפט לקבל את הערעור וקבע כי המקרה הנוכחי אכן מצדיק התערבות חריגה של ערכאת הערעור.
השופטת חיה זנדברג ציינה כי הפסיקה עליה התבסס בית משפט קמא אינה מתיישבת עם מתחם העונש שהוחלט עליו בסופו של דבר. בית המשפט שקל את מכלול הנסיבות האישיות של המערער ואת שיתוף הפעולה שלו בחקירה כדי להצדיק את ההקלה בעונש. בסופו של יום, הערעור התקבל כך שתקופת המאסר בפועל הועמדה על 12.5 חודשים, בניכוי ימי המעצר, בעוד שיתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.
Reload document 
Open in new tab