ביהמ"ש דחה את טענת הנתבעים, בניה של המוכרת, כי היה ניתן להפיג את חששותיהם של הרוכשים באמצעים שונים (למשל באישור ביהמ"ש לעסקה, התחייבות הנתבעים לקחת על עצמם את האחריות למצב). נקבע כי לתובעים היתה זכות להחליט כי אינם נכונים להיגרר ל"הרפתקה" דווקא בעסקה כה רצינית ומשמעותית מבחינתם ולתת את מיטב כספם בסכום לא מבוטל על בסיס נתונים שאינם בטוחים כלל וכלל.
רוכשי הדירה החלו לחשוד רק לאחר החתימה על זיכרון דברים כי המוכרת אינה כשירה; יקבלו חזרה את המקדמה ששילמו