פסק הדין עוסק בתביעה לסעד הצהרתי לביטול הסכם מכר של נכס מסחרי בחולון שאושר בהליכי הוצאה לפועל, וכן לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בשנת 2005, והשבת הזכויות בנכס לידי התובעת. בלב המחלוקת עומדות טענות חמורות מצד התובעת בדבר תרמית, הטעיה, מצגי שווא והתנהלות פסולה מצד הבנק, כונס הנכסים והרוכשים, אשר לטענתה הובילו לנישולה מהנכס. מנגד, הנתבעים טענו להתיישנות, שיהוי, סופיות הדיון והיעדר עילה. בית המשפט דחה את התביעה הן מטעמי התיישנות ושיהוי והן לגופה, תוך הדגשת עקרון סופיות פסקי הדין והקושי הרב בביטול הסכמי פשרה שקיבלו תוקף שיפוטי.