שם השופט/ת: עינת רביד
פסק דין משלים לפסק דין חלקי שניתן בשנת 2024 במסגרת תביעתו של מושב שדות מיכה נגד משרד הביטחון ורשות מקרקעי ישראל בגין תפיסת מקרקעין והגבלת שימוש בהם במשך עשרות שנים לצרכים ביטחוניים. השאלה המרכזית שנדונה בפסק הדין המשלים הייתה גובה הפיצוי המגיע למושב בגין שני שטחים: “שטח הגדר”, שנתפס לצורך גידור מחנה צבאי, ו”השטח המוגבל”, שבו נאסרה נטיעת מטעים בשל קרבתו לבסיס צבאי. פסק הדין עוסק בהרחבה בשיטות השמאיות הראויות לחישוב פיצויי הפקעה ופגיעה בזכויות חקלאיות, ובוחן את היחס בין החלטות מועצת מקרקעי ישראל, דיני ההפקעה, עקרונות השבת המצב לקדמותו והפסיקה המנהלית העדכנית. בית המשפט אימץ ברובו את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, וקבע כי על הנתבעות לפצות את המושב בסכום כולל של למעלה מ־8.8 מיליון ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
רקע עובדתי: לפרשה החל עוד בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת, אז נתפסו שטחים חקלאיים ששימשו את מושב שדות מיכה על ידי משרד הביטחון לצרכים צבאיים שונים. המושב, אגודה חקלאית המחזיקה בקרקעות מכוח חוזי משבצת מול רשות מקרקעי ישראל, טען כי במשך עשרות שנים נשללו ממנו בפועל זכויות שימוש ועיבוד במקרקעין, ללא הליכי הפקעה מסודרים וללא תשלום פיצויים. במסגרת התביעה דרש המושב פיצוי בגין שלושה מתחמים שונים: “שטח הצפון”, ששטחו כ־7,740 דונם ואשר לטענת המושב נתפס בהדרגה בידי משרד הביטחון; “שטח הגדר”, בשטח של כ־75 דונם, שנתפס לצורך הקמת גדר ביטחונית סביב מחנה צבאי; ו”השטח המוגבל”, בשטח של כ־500 דונם, שבו הוגבל השימוש החקלאי ונאסרה נטיעת מטעים בשל סמיכותו למתקן ביטחוני.
בפסק הדין החלקי שניתן ביום 23.6.2024 קיבלה השופטת רביד את התביעה באופן חלקי בלבד. נקבע כי התביעה ביחס ל”שטח הצפון” התיישנה, משום שעילת התביעה בגין תפיסת הקרקע התגבשה עשרות שנים קודם לכן והמושב לא פעל למיצוי זכויותיו בזמן סביר. לעומת זאת, התקבלה תביעת המושב ביחס ל”שטח הגדר” ול”שטח המוגבל”. ביחס לשטח הגדר נקבע כי המושב זכאי לפיצוי בגין נטילת הקרקע, אף שלא נערך הליך הפקעה פורמלי. בית המשפט דחה את טענת הנתבעות כי ניתן להסתמך בדיעבד על הוראות חוזה המשבצת או על החלטות מנהליות מאוחרות כדי להצדיק את היעדר הפיצוי. נקבע כי ההגבלה פגעה בפועל בזכותו של המושב לנצל את הקרקע בהתאם לייעודה החקלאי המלא, ולכן מקימה זכות לפיצוי. עם זאת, בשל פערים מהותיים בין חוות הדעת השמאיות שהגישו הצדדים, נמנע בית המשפט בשלב זה מקביעת סכום הפיצוי והורה על מינוי מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט.
דיון משפטי: בפסק הדין נפתח בהתייחסות למעמדה של חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. השופטת רביד הדגישה כי תפקידו של מומחה ניטרלי הוא לסייע לבית המשפט בהכרעה במחלוקות מקצועיות מובהקות, וכי ההלכה הפסוקה מעניקה משקל משמעותי לחוות דעת כזו, כל עוד לא הוכח פגם מהותי בעבודתו של המומחה. בהקשר זה הסתמכה השופטת על פסק הדין בע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון המנוח מסארווה, שבו נקבע כי מומחה מטעם בית המשפט נהנה ממעמד מיוחד בשל האובייקטיביות והניטרליות שלו. בנוסף הפנתה לע"א 1168/07 יפה נוף תחבורה נ' הפלר, שם הודגש כי סטייה מחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט תיעשה רק במקרים חריגים כגון חריגה מסמכות, חוסר תום לב או טעות מהותית. עוד הוזכר ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, שבו נקבע כי אף שחוות דעת מומחה אינה כובלת את בית המשפט, היא מהווה ראיה מקצועית מרכזית בעלת משקל רב.
פסק הדין בעניין מגשימים תפס מקום מרכזי בדיון המשפטי. מדובר בעת"מ 68067-05-20 מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, שבו נדונה שאלת אופן חישוב הפיצוי לחוכרים חקלאיים במקרקעי המדינה. בית המשפט המינהלי שם אימץ את עמדת ועדת ההשגות של רמ"י וקבע כי הזכות החקלאית שיש להעריך היא “שווי השימוש החקלאי” בלבד, ולא שווי הקרקע במובן הרחב. הנתבעות ביקשו להחיל גישה זו גם בענייננו, וטענו כי יש לחשב את הפיצוי באמצעות היוון דמי שכירות חקלאיים בלבד. אלא שהשופטת רביד, בעקבות מומחה בית המשפט, הדגישה כי פסק דין מגשימים לא הכריע כלל בשאלת שיעור ההיוון המתאים, אלא רק בשאלה העקרונית של עצם השיטה. בכך דחתה את ניסיונן של הנתבעות להציג את שיעור ההיוון של 5% כנתון מחייב שנקבע בפסיקה. מומחה בית המשפט בחר למעשה לשלב בין הגישות. מחד גיסא אימץ את עקרון “שווי השימוש” שהוזכר בעניין מגשימים; מאידך גיסא קבע שיעור היוון נמוך בהרבה מזה שהציעו הנתבעות, והעמיד אותו על 1.5% בלבד. קביעה זו התבססה על הנחיות מקצועיות של סגן השמאי הממשלתי אור לוי משנת 2017, שנערכו בסמיכות יחסית למועד הגשת התביעה. בכך הגיע המומחה לשווי של 40,000 ₪ לדונם – סכום גבוה משמעותית מזה שהציעו הנתבעות, אך נמוך מן הסכומים שנתבעו על ידי המושב.
הדיון בשיעור ההיוון היה מן הסוגיות המרכזיות בפסק הדין. הנתבעות טענו כי היה על המומחה להשתמש בשיעור היוון של 5%, בהתאם להנחיות מאוחרות יותר של סגן השמאי הממשלתי גיל בלולו. אלא שהמומחה הסביר באריכות כי בחר בהיוון של 1.5% הן משום שהנחיית אור לוי הייתה קרובה יותר למועד הקובע, והן משום שסבר שהיוון של 5% מוביל לערכים בלתי סבירים של כ־10,000 ₪ לדונם בלבד. בעדותו הבהיר כי ערך כזה “קשה לבלוע”, ואינו משקף באופן אמיתי את שווי הזכות החקלאית. השופטת קיבלה הסברים אלו במלואם, והדגישה כי קביעת שיעור היוון היא לב־ליבה של מומחיות שמאית מקצועית, שבה אין לבית המשפט יתרון על פני המומחה.
השופטת רביד לא הכריעה באופן עקרוני בשאלת תחולתה הישירה של החלטה 1426, אך אימצה את גישת מומחה בית המשפט שלפיה ניתן להסתייע בהחלטה כאינדיקציה לשווי כלכלי סביר של קרקע חקלאית למטעים. המומחה הדגיש כי אף שלא הסתמך ישירות על ההחלטה, הרי שהתוצאה שאליה הגיע – 40,000 ₪ לדונם – קרובה לערכים שנקבעו בהחלטה, דבר המחזק את סבירותה. בנוסף קבעה השופטת כי בנסיבות המקרה, שבהן משרד הביטחון תפס קרקע ללא הליך הפקעה מסודר וללא פיצוי במשך עשרות שנים, מן הראוי לפסוק פיצוי מוגבר המשקף את מלוא הפגיעה במושב. בהתאם לכך אימצה את הסכום הגבוה יותר שהציע המומחה בחלופה המבוססת על הצמדה וריבית כדין משנת 1970.
לבסוף קבע בית המשפט כי יש לאמץ את חוות דעת מומחה בית המשפט כמעט במלואה. בגין “שטח הגדר” נפסק למושב פיצוי בסך 5,864,325 ₪, ובגין “השטח המוגבל” נפסק פיצוי נוסף בסך 2,945,460 ₪. על סכומים אלה הורה בית המשפט להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף חויבו הנתבעות בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 125,000 ₪ וכן במלוא שכרו של מומחה בית המשפט.
ת"א 36973-03-16 עובדים להתיישבות חקלאית נ' משרד הבטחון אגף בינוי וכספים ואח' (ניתן ביום: 17.5.26)
Reload document 
Open in new tab