ביהמ"ש העליון דחה את עתירת מנו ספנו למתן צו המורה למדינה לשאת בהוצאות הנדרשות לשם אבטחת אוניות העותרת, בשיעור זהה לשיעור ההשתתפות של המדינה בהוצאות האבטחה של חברות התעופה. נקבע כי ניתן להבין ללב העותרת אולם קבלת טענתה פירושה התערבות בסדרי העדיפויות התקציביים של המדינה, נושא המצוי בליבת שיקול דעתה של הרשות המבצעת. כמו כן, דחה ביהמ"ש את ניסיון העותרת להתבסס על סעיף בחוק הלאום הקובע כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה" כמטיל חובה אופרטיבית על המדינה לממן את הוצאות האבטחה. נקבע כי ספק עד כמה ניתן להשקיף על תיירים ישראליים המפליגים להנאתם בספינות תיירות, כמי ש"נתונים בצרה ובשביה".