השופט: עופר גרוסקוף
לעורר: עו"ד מונא אבו אליונס-ח'טיב
למשיב: עו"ד עלאא עתאמנה
למדינה: עו"ד שרון משעל
ערר זה הוגש על ידי הורי קטינה נגד המשיב, קרוב משפחתם, אשר הורשע על פי הודאתו בביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות באחייניתו הקטינה, ילידת 2020. המעשים בוצעו בדירתו של המשיב ביישוב בצפון הארץ, אליה הגיעה הקטינה בעת שחיפשה את סבתה בבניין המגורים המשותף לשתי המשפחות. בעקבות הרשעתו נגזר על המשיב בינואר 2026 עונש של 9 חודשי עבודות שירות, לצד עונשים נלווים.
ליבת המחלוקת בערר היא בקשתם הנחרצת של ההורים להורות על הרחקתו הקבועה והמוחלטת של המשיב מהכפר בו הם מתגוררים. נטעןכי נוכחות המשיב בקרבתם מהווה פגיעה מתמשכת וסכנה לשלומה של הקטינה, ולפיכך יש להרחיקו לצמיתות כדי להבטיח את שיקומה ואת ביטחונה.
הורי הקטינה פנו לבית המשפט המחוזי בנצרת מכוח סעיף 3(א) לחוק המגבלות, בטענה כי כל מפגש אקראי בין בתם למשיב עלול לגרום להתדרדרות קשה במצבה הנפשי, ולכן דרשו הרחקה גורפת מכל שטחי הכפר. המשיב הסכים למתן צו הרחקה ברדיוס של 500 מטרים בלבד ממקומות הימצאה של הקטינה וטען כי דרישת ההורים להרחקה מכל היישוב אינה מידתית ומהווה ניסיון להענשה נוספת מעבר לגזר הדין. המדינה הצטרפה לעמדת ההורים ותמכה בהרחקה גורפת מהכפר, תוך שימת דגש על צורכי השיקום של הנפגעת. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת ההורים באופן חלקי בלבד וקבע כי המשיב יורחק למשך שנתיים מרדיוס של 500 מטרים מבית הקטינה ומגן הילדים שלה.
בערר שהוגש לבית המשפט העליון נטען כי החלטת המחוזי אינה מספקת, שכן הכפר קטן והמקומות החיוניים בו מרוכזים באזור אחד, מה שעלול להכניס את הקטינה ל"מעצר בית" דה-פקטו מחשש למפגש. המשיב ביקש להותיר את החלטת המחוזי על כנה, תוך הדגשה כי מסוכנותו המינית הוערכה כבינונית-נמוכה והוא מצוי בהליך טיפולי.
השופט גרוסקופף הבהיר בהחלטתו כי המונח "מקום מגורים" בחוק המגבלות זוכה לפרשנות רחבה בפסיקה, כך שבישובים קטנים ניתן לראות ביישוב כולו כסביבת המגורים של הנפגעת. במסגרת זו קיבל בית המשפט את טענות האב בתצהירו בדבר החרדות והטראומה הקשה מהן סובלת הקטינה, וקבע כי עקרון "ההיתקלות התדירה" מחייב הענקת הגנה רחבה במיוחד עבור ילדה בת 5 בלבד. לגישת השופט, השילוב בין גילה הצעיר של הנפגעת לבין אופיו של היישוב, המונה כ-15 אלף תושבים, יוצר ודאות קרובה לנזק נפשי ממשי בכל מקרה של מפגש אקראי ברחוב עם המשיב.
במסגרת נימוקיו קבע השופט כי הרחקת המשיב מהיישוב מהווה סעד מידתי בנסיבות העניין, בפרט נוכח העובדה שהמשיב שוהה ממילא מחוץ לכפר ברוב שעות היממה לצורך ריצוי עבודות השירות. הובהר כי חוסר הנוחות שייגרם למשיב ולהוריו נסוג מפני זכותה המהותית של הקטינה להגנה ולתחושת ביטחון במרחב המחיה שלה, כפי שהשתרש בהלכות דומות. עם זאת, על מנת לאזן את הפגיעה בחירותו של המשיב, הוחלט להותיר חריג צר ומתוחם המאפשר לו לקיים קשר עם משפחתו בתוך היישוב תחת מגבלות ברורות.
לאור האמור, החליט בית המשפט העליון לקבל את הערר בחלקו וקבע כי המשיב יורחק מהכפר באופן כמעט גורף למשך שנתיים. כחריג להרחקה זו, הותר לו להגיע ליישוב פעם בשבוע, ביום ובשעות קבועות, למשך שש שעות בלבד לצורך ביקורים משפחתיים וחברתיים, וזאת בתיאום מראש עם הורי הקטינה. לצד זאת הובהר כי בכל מקרה של מפגש אקראי במהלך שהותו המותרת בכפר, חלה על המשיב חובה אקטיבית להתרחק באופן מיידי מהקטינה למרחק של 500 מטרים לפחות.
באשר למשך תקופת ההרחקה, בחר השופט גרסקופף שלא להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שהעמידה את התקופה על שנתיים, ולא מצא הצדקה להאריכה לשלוש שנים כפי שביקשו ההורים. נקבע כי ככל שישתנו הנסיבות בעתיד, ניתן יהיה לבחון את התקופה בשנית.
בש"פ (העליון) 46144-03-26 מ"י נ' פלוני, ניתן ביום 31.3.2026
Reload document 
Open in new tab