השופטים: יחיאל ליפשיץ, גלית ציגלר, שמואל מנדלבום
כנגד הנאשם, קטין בעת ביצוע המעשים, הוגש בחודש ספטמבר 2023 כתב אישום המייחס לו עבירת אינוס. נטען כי בתקופה שבין המחצית השנייה של שנת 2014 ועד חודש ינואר 2015 הוא החדיר, בשני מועדים, את אצבעותיו לתוך איבר מינה של בת דודתו. החקירה החלה בשנת 2020 ותיק החקירה הועבר לפרקליטות בשנת 2021 כאשר ברשימת עדי התביעה, נכלל אביו של הנאשם.
באת כוח הנאשם טענה כי נוכח סעיף 4 לפקודת הראיות אשר קובע כי במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד לחובת משנהו, לא היה מקום מלכתחילה לכלול את האב ברשימת עדי התביעה, לכן יש לתקן את כתב האישום על ידי מחיקתו מהרשימה ומאליו יוצא שלא ניתן להעידו כעד מטעם המאשימה. בנוסף, המצבים הקבועים בס' 5 לפקודה, המחריגים את ס' 4 לעיל אינם מתקיימים במקרה זה שכן, אף אם עבירת אינוס יכולה להיחשב כעבירת אלימות אשר לכאורה מוחרגת בסעיף 5(א)(1), הרי שהסעיף הרלוונטי לענייננו – בבחינת דין ספציפי - הוא דווקא ס' 5(א)(2) אשר מתיר עדות הורה וילד האחד כנגד השני, רק כאשר העד מעיד על עבירת המין (בהתייחס למקרה של אב המעיד כנגד בנו) שנעברה על ידי הבן כנגד אביו. מכיוון שתנאי זה אינו מתקיים בענייננו, אזי לא ניתן להמשיך "ולִפְנות" לתנאי הקבוע בס' 5(א)(1).
ב"כ המאשימה טענה כי החריג הרלוונטי הוא זה הקבוע בס' 5(א)(1) לפיו כל אימת שמדובר בעבירה שגרמה לחבלת גוף, או עבירה הכרוכה באלימות או איום, גם כשאין מדובר בעבירה שנעשתה על ידי בן כנגד אביו, הרי שאב כשיר להעיד לחובת בנו. המאשימה שללה את טענת ההגנה לפיה הוראת סעיף 5(א)(2) היא ספציפית וגוברת על הוראת סעיף 5(א)(1).
בית המשפט המחוזי קבע כי מלשון סעיף 5 לפקודה, מספיק שחריג אחד יתקיים, כדי שהורֵה יוכל להעיד כנגד בנו או בן יוכל להעיד נגד אביו וכו'. במילים אחרות, טענת ההגנה לפיה סעיף 5(א)(2) מהווה דין ספציפי, קרי, במידה ועבירת מין אינה מבוצעת בין הורה לילדו, אזי אין "להמשיך" כדי לבדוק אם אותה עבירה מהווה עבירת אלימות, סותרת את לשונו הברורה של החוק לפיה די שיתקיים אחד מהחריגים. לפיכך, מאחר והעבירה המיוחסת לנאשם במקרה זה היא עבירת אינוס שאלימות טבועה בעצם המעשה עצמו, הרי שהחריג מתקיים במקרה זה. בנוסף, ככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך יינתן על פי רוב, משקל מופחת לרצון לשמור על שלמות התא המשפחתי, כמו גם הרצון למנוע את העמדת העד – האב במקרה זה - בדילמה הנוצרת במצבים מעין אלה.
עוד נקבע כי יש הצדקה לנקיטה בפרשנות הרחבה של לשון החוק, בין היתר, בשל אופיים המגוון והמשתנה של מעשי האלימות המתפשטים בקרבנו חדשות לבקרים, לכן ראוי שלא להגביל את פרשנותו של המונח "אלימות" למעשים שיש בהם שימוש בכוח פיסי בלבד אלא להרחיבה גם לאלימות נפשית או מילולית, שהיא מחולייה של החברה המודרנית. בפרט במצבים כמו מקרה זה בהם קו הגבול בין האלימות הנפשית או המילולית לבין האלימות הפיסית, עמום ומטושטש.
סוף דבר הורה בית המשפט המחוזי על דחיית בקשת ההגנה למחיקת אביו של הנאשם מרשימת עדי התביעה.
תפח"ע (המחוזי – חיפה) 18964-09-23 מ"י נ' פלוני, ניתן ביום 17.1.2024
Reload document 
Open in new tab