בפני בית המשפט בקשת המדינה לפסול עד תום ההליכים את רישיונו של המשיב המואשם בנהיגה בשכרות מכוח סירוב למתן דגימת שתן. המשיב נעצר לבדיקה אקראית בחורשת טל, ולאחר שעלה חשד לשימוש בסמים עקב ריח וסמים שנתפסו ברכב, הוא נדרש למסור דגימה בתחנת המשטרה. המשטרה טענה כי המשיב הכשיל את הבדיקה בכך שלא סיפק שתן במשך כארבע וחצי שעות, למרות שניתנו לו שש כוסות מים וחמש הזדמנויות שונות לעשות כן.
מנגד טען המשיב כי לא מדובר בסירוב מכוון אלא בחוסר יכולת פיזיולוגית רגעית לספק את הדגימה. הוא הדגיש כי שיתף פעולה לאורך כל הדרך, הסכים לבדיקה ואף שתה מים כנדרש, ולכן לא התקיים היסוד העובדתי של עבירת הסירוב. בנוסף, הציגה ההגנה את נסיבותיו האישיות כחייל משוחרר וסטודנט ללא עבר תעבורתי מכביד וביקשה לדחות את הבקשה לאור היעדר מסוכנות והעובדה שבדיקות המאפיינים האחרות שנערכו לו בשטח היו תקינות.
השופט יוסף יעקבי הבחין בין פסילה מנהלית (שנועדה ל"צינון" הנהג) לבין פסילה עד תום ההליכים, המקבילה לדיני המעצר. השופט הבהיר כי כדי להצדיק פסילה עד תום הדין, על התביעה להוכיח לא רק ראיות לכאורה אלא גם מסוכנות ממשית לשלום הציבור. נקבע כי בניגוד לתאונות דרכים קטלניות, בעבירת שכרות אין "מסוכנות אינהרנטית", ועל המשטרה להראות כי נהיגתו של האדם בפועל הייתה מסוכנת או שעברו הפלילי מעיד על דפוס התנהגות רצידיביסטי.
בבחינת המקרה הספציפי קבע בית המשפט כי לא הוכחה מסוכנות כזו וציין כי המשיב נעצר בבדיקה אקראית, נהיגתו לא הייתה חריגה, הופעתו הייתה מסודרת ולא נדף מפיו ריח אלכוהול. יתרה מכך, השופט מתח ביקורת על התנהלות המשטרה וקבע כי "לשוטרים אצה הדרך", מאחר שבבדיקת סמים אין משמעות קריטית לחלוף הזמן (בניגוד לאלכוהול המתנדף מהגוף), היה על המשטרה להמתין בסבלנות עד שהמשיב יצליח לתת דגימה ולא לפרש את הקושי הפיזי כסירוב פלילי.
נוכח האמור נדחתה בקשת הפסילה ונקבע כי חזקת החפות של המשיב גוברת במקרה זה. השופט סיכם כי עברו התעבורתי של המשיב, הכולל ארבע עבירות קלות בלבד, אינו מעיד על מסוכנות המצדיקה את שלילת חירות התנועה שלו לפני הכרעת הדין. בכך, הותר למשיב לשוב לנהוג מיד עם סיום תקופת הפסילה המנהלית המקורית תוך הבהרה כי עבירת הסירוב כשלעצמה אינה מהווה עילה אוטומטית להחמרת הליכים לפני משפט.
Reload document 
Open in new tab