שם השופט/ת: מירב אליהו
דחיית תביעת הורים לשימוש בזרע בנם המנוח, שמת בגיל 35 בנסיבות טרגיות. בת הזוג של המנוח במועד פטירתו לא היתה בת זוג קבועה, כנדרש בהנחית היועמ"ש והפסיקה, לצורך שימוש בזרעו. למעלה מן הצורך, אף אם היה נקבע כי מדובר בבת זוג קבועה, לא הוצגו אינדיקציות מספקות לרצון המנוח, ערב פטירתו, להבאת ילדים לאחר מותו. דרישת הפסיקה היא מובהקת –אין די בהערכות והנחות. נדרשות אינדיקציות ברורות ומספקות והמונח "רצון משוער" אינו כהגדרתו המילולית, כי אם רצון מובהק וברור.
רקע עובדתי: תביעת הורי המנוח לשימוש בזרעו של בנם, שנמצא ללא רוח חיים ב-2021, והוא בן 35 שנים בלבד. (לתובעים היו שני בנים בלבד, כאשר שניהם נפטרו בנסיבות טראגיות ובגיל צעיר). רקע: במועד פטירתו של המנוח, היה המנוח גרוש ובזוגיות. בת הזוג הנטענת לא צורפה לתביעה. לדברי התובעים המנוח הביע רצון מפורש לילדים. בת הזוג היתה שותפה להגשת הבקשה לנטילת זרע, אולם בחלוף כשנה וחצי הודיעה כי אינה מעוניינת לקחת חלק בהליך. לדבריהם הם מצויים בחיפושים אחר אישה מתאימה שתסכים להיות אמו של הקטין שיוולד מזרעו של המנוח. לאחר החלפת ייצוג, התובעים שינו גרסתם וטענו כי בת הזוג הנטענת לא היתה "בת זוג קבועה" כהגדרת הנחיות היועמ"ש, והוסיפו וטענו כי רצונו של המנוח בילדים היה ללא קשר למערכת יחסים זוגית שניהל וגם במקרה של פטירה.
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי אין חקיקה מפורשת בעניין שימוש בזרע מן המת. עם זאת קיימת הנחיית היועמ"ש מ-2003 ופסיקה ענפה בנושא. בהתאם להנחיית היועמ"ש, במקרה של בת זוג קבועה, שהיתה למנוח בחייו, קמה החזקה, אשר ניתנת לסתירה, שהמנוח מעוניין להביא לעולם ילד עמה. שני עיקרים עומדים ביסוד ההנחיה – כיבוד רצון הנפטר ורצונם של בני הזוג, בהבאת ילד משותף; כאשר המנוח לא הביע רצון מפורש להביא ילדים לעולם מזרעו לאחר מותו, ייבחן רצונו המשוער; לבת זוגו של המנוח יש מעמד חוקי להגיש בקשה לעשות שימוש בזרעו של המנוח. במקרה שכזה – להורים ולבני משפחה אחרים – אין כל מעמד חוקי; נפסק כי במקרה בו בת הזוג אינה חפצה לעשות שימוש בזרעו של המנוח, להוציא מקרים חריגים ונדירים, אין מקום לאפשר זאת; מכל מקום, נפסק כי נדרשות ראיות ישירות ומפורשות אודות רצונו של המנוח בהבאת ילדים מזרעו לאחר מותו. נקודת הזמן הקובעת היא בסמוך למועד פטירתו של המנוח.
במקרה דנא, ביהמ"ש קבע כי בת הזוג של המנוח במועד פטירתו לא היתה בת זוג קבועה, כנדרש בהנחית היועמ"ש והפסיקה, לצורך שימוש בזרעו. כעולה מחקירת בת הזוג, השניים לא התגוררו יחד קורת גג אחת, מערכת היחסים ביניהם היתה מעורערת, והם נפרדו או לקראת פרידה, בסמוך למותו. בנסיבות אלו, מערכת היחסים הזוגית לא עלתה כדי נישואים או קשר קבוע ומחייב, עד כדי כי בת הזוג תוגדר כ"בת זוג קבועה". הוכח כי הצטרפה לבקשה לנטילת זרע מן המנוח, נוכח בקשתם של הוריו של המנוח ובשל הבהילות הנדרשת, הסכימה להצטרף ולסייע בידי הוריו.
עם זאת, למעלה מן הצורך – אף אם היה נקבע כי 'בת הזוג' של המנוח היא בת זוג קבועה, אף במקרה זה, הרי שלא הוכח כלל ועיקר כי המנוח היה רוצה צאצאים והמשכיות לאחר מותו, מאשה אחרת ולא מבת זוגו באותה עת.
הלכה למעשה הוכח כי המנוח חפץ היה בילדים ובהמשכיות זרעו, וכל זאת במהלך חייו. לא הוצגו אינדיקציות מספקות לרצון המנוח להבאת ילדים לאחר מותו, ולא הוכח כי זה היה רצונו המשוער של המנוח ערב פטירתו. דרישת הפסיקה היא מובהקת –אין די בהערכות והנחות. נדרשות אינדיקציות ברורות ומספקות והמונח "רצון משוער" אינו כהגדרתו המילולית, כי אם רצון מובהק וברור. בהקשר זה נקבע בין היתר כי העדויות בענייננו באשר להבאת ילדים לאחר מותו, מאישה שאינה בת זוגו, עולות כדי השערות והנחות, נוכח נסיבות חייו של המנוח ומותו הטראגי של אחיו; שנית, מצופה היה כי המנוח, אשר מותו של אחיו השפיע עליו קשות ועל הוריו, נוכח גילו, ידאג לעגן את רצונו בדבר המשכיות לאחר מותו במסמך מפורש, או במכתב, או בצוואה כזו או אחרת. בפרט בנסיבות הטרגיות של מותו, אך הדבר לא נעשה כלל . הדבר מלמד , באופן מצטבר, כי אין אידיקציה ברורה ומפורשת לרצונו המשוער.
תמש 22409-10-22 צ. א נ' מרכז רפואי ע"ש שיבא-תל השומר שירותי בריאות (ניתן ביום: 30.12.25)
Reload document 
Open in new tab