בפני בית המשפט תביעה נזיקית בגין רשלנות שהגיש התובע נגד משטרת ישראל, בסך 150,000 ש"ח, בעקבות נזקים ממוניים ובלתי ממוניים שנגרמו לו בשל ניהול הליך פלילי שהסתיים בזיכוי מוחלט.
הרקע העובדתי עוסק בכתב אישום שהוגש נגד התובע בגין שתי עבירות איומים כלפי גרושתו: האחת בבית קפה, שם נטען כי איים להפוך עליה שולחן, והשנייה בהודעה קולית ושיחה טלפונית לבת דודתה, שבהן נאמרו דברים שנתפסו כאיום על חיי המתלוננת. התובע טען כי הנתבעת התרשלה בשלושה צמתים מרכזיים: הגשת כתב האישום מלכתחילה, הסירוב לחזור מהאישום לאחר בקשה מנומקת שהוגשה באוקטובר 2019, והמשך ניהול ההליך גם לאחר שלב ההוכחות והמלצת בית המשפט לסגת מהאישום.
לטענתו, הנתבעת התעלמה באופן רשלני מרקע של תלונות שווא קודמות מצד המתלוננת ומראיות שהעידו על חוסר אמינותה, כולל אירוע שבו ניסתה לשדל אדם לחבל ברכבו והדיחה את אחותה למסור עדות שקר. הוא הוסיף כי המחלוקת לגבי ההודעה הקולית הייתה משפטית-פרשנית בלבד, והנתבעת התרשלה כשלא קיבלה את הסבריו הסבירים כבר בחקירה.
הנתבעת, ב"כ המדינה, טענה כי פעלה בסבירות מלאה וכי במועד הגשת כתב האישום עמד נגד התובע חומר ראיות שהקים סיכוי סביר להרשעה, ובכללו הקלטות אובייקטיביות והודאתו בעימות כי אכן אמר את הדברים. הודגש כי ההכרעה בתיק הייתה תלויה בפרשנות בית המשפט ובמהימנות העדים, נתונים שלא ניתן היה לצפותם במדויק טרם הכרעת הדין.
בבחינת טענות הצדדים קבע השופט אודי הקר כי הנתבעת לא התרשלה בעצם הגשת כתב האישום או בסירוב לבקשת החזרה מהאישום ב-2019, שכן בזמן אמת עמדו בפניה ראיות שהצדיקו את בירור האשמה.צויין כי גם שופט הגישור בתיק הפלילי סבר בזמנו שיש מקום לנהל הוכחות, עובדה המעידה על סבירות החלטת הנתבעת באותו שלב. בית המשפט קיבל את העיקרון לפיו המדינה נהנית משיקול דעת רחב וכי זיכוי בהליך פלילי, כשלעצמו, אינו מהווה עילה אוטומטית לפיצוי בנזיקין.
עם זאת, מצא השופט כי הנתבעת התרשלה באופן משמעותי כאשר בחרה להמשיך בניהול ההליך לאחר סיום שלב ההוכחות. שכן, בשלב זה, לאחר שנשמעו העדויות, הוכח כי עדות המתלוננת ובת דודתה היו רוויית כשלים ותמיהות, ואילו הסבריו של התובע נמצאו מהימנים ואותנטיים. נקבע כי חובתה של התביעה לבחון את סיכויי ההרשעה בכל שלב משלבי המשפט, ולא היה מקום להתעלם מהמלצת בית המשפט לחזור מהאישום לאחר שהתשתית הראייתית קרסה במהלך הדיונים.
בסופו של יום קבע השופט הקר קבע כי התנהלות הנתבעת בשלבים המאוחרים של התיק, לרבות אי-צמצום כתב האישום לאחר שמיעת העדים, הסבה לתובע עוגמת נפש מיותרת והוצאות משפטיות.
לאור הזיכוי המוחלט והעובדה שהנתבעת לא הציגה הסבר מניח את הדעת להמשך ההליך לאחר שלב ההוכחות, הוחלט לקבל את התביעה באופן חלקי, והוטל על המדינה לשלם לתובע פיצוי בסך של 50,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח והוצאות משפט.
Reload document 
Open in new tab