שם השופט/ת: אבי גורמן
נדחתה תביעה של שלוש עמותות שמונו כאפוטרופסות על נכסי המנוח בצוואתו עוד בתקופת המנדט, לצורך ניהול הנכסים והעברת ההכנסות למוסדות שונים, לביטול רישום הקדש על אותם נכסים שנעשה ביוזמת המדינה; נקבע, כי בנסיבות העניין הוכחה יצירת הקדש ציבורי לגבי פירות הנכסים, והיות הנכסים מקרקעי מירי אינה מהווה מחסום לכך.
רקע עובדתי: תביעה שהגישו שלוש עמותות ובראשן מרכז רפואי שערי צדק, כנגד יחידת רשם ההקדשות; הרקע להגשת התביעה נעוץ ברישום הקדש על ידי הנתבעת, על מקרקעין הרשומים מזה שנים ארוכות בבעלות התובעות. במסגרת התביעה התבקשו שני סעדים עיקריים: ראשית, צו עשה המורה לנתבעת למחוק מפנקס ההקדשות הציבוריים את ההקדש שנרשם ביוזמת הנתבעת, וכן למחוק הערות שנרשמו ביחס למקרקעין בפתח תקווה הרשומים במרשם המקרקעין בבעלות התובעות; שנית, סעד מסוג פסק דין הצהרתי, המצהיר כי התובעות הן בעלות מלוא הזכויות בנכסים ובפירותיהם, וכי מדובר בבעלות פרטית, ולא בהקדש ציבורי (או הקדש אחר). המקרקעין היו רשומים במקור על שם המנוח, ישעיהו פרלמוטר ז"ל, אשר הלך לעולמו בשנת 1931; הואיל ומדובר במקרקעין מסוג "מירי", בהתאם לדיני המקרקעין העות'מאניים שחלו באותה העת, לא ניתן היה להעבירם בדרך של צוואה אלא בדרך של ירושה על פי דין. בצוואת המנוח נקבע, כי לאחר פטירת אשתו (היורשת על-פי דין) כלל פירות נכסי עזבונו, ובכלל זה פירות הנכסים מושא הדיון כאן, יחולקו למוסדות בשמם נקב במסגרת צוואתו; לצורך כך ימנו הנהלות התובעות אפוטרופסים, ואלה ינהלו את העיזבון ויגשימו את הוראות הצוואה; עוד נקבע כי כלל נכסי העיזבון, ובכלל זה הנכסים מושא התביעה כאן, יועברו לשמם להחזקתם ולרשותם של האפוטרופוסים, אשר ינהלו אותם באופן שיגשים את הוראות הצוואה. ברם, הגשמת צוואתו של המנוח נתקלה בקשיים, וזאת לנוכח היות המקרקעין מסוג מירי. כדי להגשים את רצון המנוח בצוואה – מחד, ותוך שהאלמנה דואגת לזכויותיה – מאידך, נחתם הסכם בין האלמנה לבין האפוטרופוסים, אשר קיבל אישור בצו של בית משפט מנדטורי; מטרתו הייתה להבהיר כי יש לקרוא יחדיו את הוראות צוואת המנוח וההסכם שנערך בין האלמנה לאפוטרופוסים. במשך שנים, התובעות – באמצעות האפוטרופוסים חילקו את פירות הנכסים למוסדות שונים, בהתאם להוראות הצוואה; אלא שהחל משנת 2018 חדלו התובעות מלבצע את החלוקה, וזאת בטענה כי חלוקה זו אינה מחויבת. בעקבות תביעה שהוגשה נגד הפסקת החלוקה, ניתח בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בע"א 6178/21 את צוואת המנוח, ההסכם בין האלמנה לאפוטרופוסים וצו בית המשפט המנדטורי – וקבע כי חלה מכוח מסמכים אלה כי חובה על התובעות לחלק את פירות הנכסים למוסדות הנזכרים בצוואה ובשיעור שנקבע בה; לאור מסקנה זו נקבע, כי מתייתר הצורך לדון בעניין קיומו של הקדש ציבורי, ובפרט באפשרות ליצור הקדש על מקרקעין מסוג מירי במסגרת צוואה. הצדדים חלוקים בשאלה כיצד להבין פסקה זו: לגישת התובעות, נקבע בה כי לא נוצר הקדש, ואילו הנתבעת סבורה כי עניין זה כלל לא הוכרע בפסקה הנ"ל – וכל שנקבע בה הוא כי בכל הנוגע לשאלת חלוקת פירות הנכסים – אשר היא שעמדה במוקד פסק הדין, הרי שזו מחויבת אף ללא הקביעה כי נוצר הקדש.
דיון משפטי: בית המשפט דחה את התביעה ופסק כי במקרה דנן, הנתבעת קבעה כי רישום ההקדש נעשה מכוח סעיף 17(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 – היינו רישום הקדש אשר נוצר כבר בעבר מכוח כתב הקדש; לפי הנתבעת, נכסי ההקדש – הם הפירות וההכנסות המתקבלות מנכסי המקרקעין. התובעות מנגד טענו כי יש לקבל את התביעה ולקבוע כי הנכסים – לרבות פירותיהם – אינם "הקדש ציבורי", כי אם נכסיהם הפרטיים בהחלט של התובעים. לנוכח מיקוד זה של המחלוקת על-ידי הנתבעת, אין צורך לבחון את תחולתו של ההקדש על המקרקעין עצמם אלא על פירותיהם בלבד. כמו-כן, יש לדחות מיד את טענת התובעות לפיה בית המשפט העליון קבע כי במקרה דנן אין הקדש – שכן עיון פשוט בדברים מלמד כי כל שנקבע הוא כי אין צורך ,לעניין המחלוקת שנדונה שם, להכריע בשאלת קיומו של הקדש. באותה העת בה נוצרו המסמכים הרלוונטיים (הצוואה, ההסכם והצו של בית המשפט המנדטורי בעניינם), חלה פקודת ההקדשות – אשר נחקקה בשנת 1924. בדומה להוראת סעיף 17(א) לחוק הנאמנות, קודמו – סעיף 3(1)(א) לפקודת ההקדשות דרש אף הוא כי הקדש ביחס למקרקעין ייווצר בכתב – בצוואה או בכתב אחר שנחתם על ידי המקדיש או הנאמן ואשר קוים בפני נוטריון. אין בפי הנתבעת טענה כי הצו של בית המשפט המנדטורי הכריז על קיומו של הקדש. אין אף טענה כי המונח הקדש, הופיע באופן מפורש בצוואה או בהסכם שנחתם עם האלמנה. אלא שכפי שנקבע בפסיקה, מה שקובע אינו שימוש בביטוי כזה או אחר, אלא תוכן הדברים שנקבעו. כאשר תוכן זה מבטא הקמת הקדש – הרי שיש להכיר בהקדש שנוצר. בפסיקה אף הודגש, כי גם כאשר יוצר ההקדש קבע במפורש בצוואתו כי זו לא תיצור הקדש, הרי שלאור אופיין הקוגנטי של הוראות החוק בהקשר זה – אם תוכן הצוואה הוא כזה שבפועל יצר הקדש – יש להכיר בהקדש זה. כמובן, כאשר לא נאמר במפורש כי יש כוונה ליצור הקדש, יש לבחון את התמונה הכללית העולה מהמסמך/מסמכים הרלוונטיים, כדי לבחון כי אלה אכן יצרו הקדש.
טענתן המרכזית של התובעות, היא כי לא ניתן היה להקים הקדש על מקרקעין מסוג מירי. טענה זו מבוססת על הסיפא של סעיף 43 לפקודת ההקדשות, לפיה – "כל דבר האמור בפקודה הזאת ... לא יפורש כמקנה תוקף להקדש קרקע מירי לצרכי צדקה"; הוראה זו מהווה לדעת התובעות מחסום, אשר אינו מאפשר לאשר את קביעת הנתבעת כי על המקרקעין חל הקדש. ברם, אין לקבל פרשנות זו. טענת התובעות כי לא ניתן להקדיש מקרקעי מירי – לפירותיהם, נסתרת באופן ברור בשורה ארוכה של מקורות. כפי שעולה באופן ברור מכל המקורות הללו, ניתן היה להקדיש מקרקעי מירי לפירותיהם, כך שההקדש חל על זכות השימוש במקרקעין ועל הזכות להכנסה הנובעת מהן – היינו פירותיהם (אך לא על הבעלות במקרקעין, שלא הייתה נתונה בידי המחזיק בקרקע מסוג מירי). פרשנות מצמצמת לסעיף 43 לפקודת ההקדשות, בכל הנוגע להוראתו ביחס למקרקעי מירי, ניתנה כבר בפסיקה ותיקה של בית המשפט העליון בעניין אטלינגר. לא זו אף זו – ייתכן שלאור פסק דין אטלינגר, אף סלולה הדרך להכרה בהקדש רחב יותר מזה שטענה לו הנתבעת. מכל מקום, לא חלה מגבלה על הקדש מקרקעי מירי לפירותיהם – וזאת בניגוד לטענות התובעות. קביעה זו מתיישבת היטב עם לשון סעיף 43, אשר כרך את המגבלה על הקדש מקרקעי מירי, בהקשר של הקדשות דתיים – שם דובר במה שכונה "הקדש אמיתי" בו הועברה הבעלות על המקרקעין. הוראה זו אינה חלה על הקדש המתייחס לזכות לפירות המקרקעין ולא לבעלות הערטילאית. אכן, הקדש "לא אמיתי" זה אינו ווקף לכל דבר ועניין (ולכך יש כמובן השלכות שונות, שאינן נושא הדיון כאן), אולם בשים לב לכך שמדובר בחלק ניכר (מאוד) מההקדשות שנעשו בארץ ואשר יש להניח כי רבים מהם קיימים עד היום – הרי שאין זה נכון לעניין המשפט האזרחי הנוהג, להיתלות בהקשר מסוים של הגדרות שמקורן במשפט המוסלמי – תוך אימוץ פרשנות מרחיבה של סייגים שנקבעו בהקשרם, ולהתעלם ממה שנהג בפועל בכל הנוגע להקדש פירות נכסי מירי – ובכך אף לצמצם ולפגוע באינטרס הציבורי בפיקוח ראוי על הקדשות אלה. כאמור, בצו שניתן על ידי בית המשפט המנדטורי נקבע כי יש לקרוא יחדיו את ההסכם עם האלמנה וצוואת המנוח. עיון במסמכים אלה אינו מותיר כל ספק כי יוצריהם ביקשו ליצור הקדש – לכל הפחות של פירות הנכסים. הצוואה מנתה רשימה של מוסדות – אשר כל פירות כלל הנכסים יחולקו ביניהם, בהתאם לשיעור שנקבע בצוואה. כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון, נכסים אלה כוללים באופן ברור את הקרקעות מסוג מירי – שעניינן נדון כאן. הצוואה כללה התייחסות שונה לאופן החלוקה של פירות כלל הנכסים – כאשר אשת המנוח ("האלמנה") תהא בין החיים, ואופן החלוקה לאחר פטירתה. דומה כי תמונת הדברים ברורה: המנוח מינה אפוטרופוסים לניהול הנכסים, סמכויותיהם רחבות, אולם הודגש שוב ושוב כי חובתם להגשים את הוראות הצוואה ומטרותיה – חלוקת פירות ההכנסות במתכונת שקבע המנוח. בשים לב לכך שדובר בנכסים משמעותיים, הצפויים להיות מנוהלים פרק זמן ארוך, נקבע בהמשך הצוואה שם כי יש בסמכות האפוטרופוסים אף להחליט על מכירת הנכסים – אולם שוב בכפוף לתנאי ברור ולפיו התמורה תשתמש למטרות הברורות שפורטו בצוואה. מינוי אפוטרופוסים, לניהול נכסים בעלי ערך כלכלי ניכר ואשר מניב הכנסות זה עשרות רבות של שנים, עולה בקנה אחד עם הקמת נאמנות מסוג הקדש. כמו-כן, לאור הוראות ההסכם, יש לראות את האלמנה כמי שמצווה בעצמה מחיים את האפוטרופוסים, לפעול לחלוקת פירות הנכסים כפי שפורט בצוואה. מדובר אפוא בהקדש ששניים פעלו להיווצרותו – המנוח בצוואתו והאלמנה במסגרת ההסכם (אשר הורתה כי יקרא יחד עם הצוואה). כתב ההקדש דנן – בין אם יראו אותו בצוואה, בהסכם המפנה לצוואה או בשני המסמכים יחדיו אשר אושרו בצו המנדטורי, יצרו הקדש על פירות הנכסים. לאור האמור, התביעה נדחתה.
תא 39470-02-23 מרכז רפואי שערי צדק נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים - רשם ההקדשות (27.4.25)
Reload document 
Open in new tab