הרכב השופטים: דוד מינץ, יעל וילנר, גילה כנפי-שטייניץ
נדחה ערעור על ההחלטה לפסוק לנאמן בפשיטת רגל שכר בשיעור של 3% מתוך כספי התמורה שקיבלה גרושתו של החייב בעד מכירת הדירה המשותפת; נקבע, כי התקנות המסדירות את שכרם של בעלי תפקיד בהליכי חדלות פירעון אינן חלות על מכירת חלקו של שותף סולבנטי בנכס משותף לו ולחייב; עם זאת, לא מן הנמנע שבעל הדין הנכפה יחויב לשאת בשכרו של בעל התפקיד שפועל למימוש הנכס, כאשר השכר ייגזר מתוך כספי המימוש שיתקבלו אף בגין חלקו; בנסיבות העניין, המערער לא קופח כלל בשיעור שכר הטרחה שנפסק לו.
רקע עובדתי: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בה נפסק למבקש, נאמן בהליך פשיטת רגל המתנהל בעניינו של משיב 1 (החייב), שכר טרחה גם עבור מימוש חלקה של משיבה 2, גרושתו של החייב, בדירתם המשותפת. הבקשה נסובה על שיעור השכר שנפסק על-ידי בית המשפט – 3% מתוך כספי התמורה שקיבלה המשיבה תמורת מכירת הדירה, היינו סך של 21,000 ₪. זאת בניגוד לדרישת המבקש לסך השווה ל-10% מחלקה של המשיבה בתמורת המכירה; כן טען המבקש כי הוא זכאי גם תוספת "מאמץ מיוחד" בשיעור של 25% מהתמורה שנתקבלה בשל הקשיים שהמשיבה הציבה לפניו בדרכו בעת מימוש הדירה. בית המשפט המחוזי ציין את החשיבות והמשקל שיש לתת לעמדת הכנ"ר בעניין קביעת שכר בעל תפקיד בהליך חדלות פירעון. עוד נקבע, כי בנסיבות העניין, לא ניתן לומר כי המשיבה הערימה קשיים מיוחדים על המימוש; אמנם ניתנו לה מספר ארכות נוכח בקשתה לפדות את הדירה, ואף ניתנו התראות נוכח ניסיונה לדחות את מועד המימוש, אך לא מדובר בהערמת קשיים מהותיים. בסופו של דבר, מצא בית המשפט לנכון לבסס את פסיקתו על החלופה של "תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין" של כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000. לטענת המבקש, הפסיקה אינה תומכת בהחלטת בית המשפט המחוזי במקרה זה, וההלכה כיום היא כי ללא קשר לקשיים שמערים השותף על בעל התפקיד, עליו לשאת בשכר טרחתו. לגישת המבקש, המבקש כי אף אחת מהחלופות המעוגנות בהוראות חוק אינה מתאימה למצב שבו מדובר בשכר טרחה של בעל תפקיד בגין מימוש נכס של שותף סולבנטי, ועל כן יש לקבוע את השכר על פי הפסיקה הכללית הנוהגת. בהתייחס למקרה זה נטען כי בשים לב למאמציו, להשקעתו ולתועלת שצמחה מפעילותו, יש לפסוק לו שכר בשיעור של 10% מחלקה של המשיבה בתמורת הדירה.
דיון משפטי: בית המשפט העליון דן בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פיה, דחה את הערעור ופסק כי נקודת המוצא הינה, כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות שעניינן בקביעת שכר טרחה לבעל תפקיד, והתערבות ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה תיעשה במקרים חריגים בלבד. הואיל ומקרה זה אינו נכנס לגדרם של המקרים החריגים, ניתן היה לסיים את הדיון בשלב זה ולברך על המוגמר. זאת בפרט מקום בו בית המשפט לקח בחשבון את מכלול השיקולים, מצא איזון נאות ביניהם והחליט אשר החליט בנושא המצוי בגרעין סמכותו. עם זאת, נוכח חשיבות הסוגייה בכללותה, יש ליתן במקרה דנן רשות ערעור.
שכרו של בעל תפקיד בהליך פשיטת רגל נקבע לפי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981 (תקנות השכר). תקנות אלו חלות גם לגבי הליכים המתנהלים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, מכוח סעיף 378 שבו. בעניין חייב יחיד תקנות השכר אף אומצו מפורשות בתקנות 106ד ו-106ה לתקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ט-2019. תקנות השכר נועדו לאפשר לבית המשפט לפסוק שכר ראוי בעד פועלו של בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון. התקנות קובעות שני מסלולים ובתוכם שלוש דרכים לחישוב שכר טרחה של בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון. במסלול הראשון השכר נקבע כנגזרת מאופי פעולותיו של בעל התפקיד בעוד שבמסלול השני נגזר שכר הטרחה מתוצאת פעולותיו בהתייחס לסכום הנשייה שחולק בפועל. כך, על פי המסלול הראשון, שכר טרחה מורכב מ"שכר ניהול" (תקנה 7) אשר נקבע כאחוז מתקבולי הכנסה שהתקבלו בידי בעל התפקיד בתקופת עבודתו; ומ"שכר מימוש" (תקנה 8) אשר נקבע באחוזים מתקבולי המימוש. לחלופין, המסלול השני האפשרי לחישוב שכר טרחה הוא בדרך של "שכר חלוקה" (תקנה 8א) כאשר השכר נקבע באחוזים מתוך סכום הנשייה שחולק בפועל לנושים. לגבי כל אחת מהדרכים האמורות, מפרטות התקנות טבלה עם "מדרגות שכר" שונות המתאימות לה. בכל אחד מהמסלולים, מבקשות התקנות לעודד את בעל התפקיד להשקיע מאמצים ולהצליח בתפקידו באופן שיביא למקסום התמורה לנושים. ככלל, הבחירה בין המסלולים השונים מצויה בידי בעל התפקיד עצמו, אך היא נתונה לפיקוח בית המשפט. בית המשפט גם יכול לחרוג ממדרגות השכר שנקבעו בתקנות השכר ולתגמל בעל תפקיד על מאמץ חריג ומיוחד (תקנות 7(א1), 8(ב), 8א(ב), 11(ב) ו-13(א) לתקנות). אך יהיה מסלול פסיקת השכר מכוח תקנות השכר אשר יהיה, המכנה המשותף לכל המסלולים הינו, כי בעל התפקיד זכאי לשכר ביחס לפעולות המניבות תקבולים לקופת הנשייה והמשליכות על היקף נכסיה, כאשר שכרו ישולם מתוך קופת הנשייה.
ברם, בכל הנוגע למכירת חלקו של שותף סולבנטי בנכס, אין חולק כי הדבר אינו מניב באופן ישיר תקבולים לקופת הנשייה של השותף החייב אשר ממנה ייפרעו חובותיו. מכירת אותו חלק אמנם מאפשרת את מכירת חלקו של החייב בנכס המשותף, אך אין מחלוקת שהתקבולים המתקבלים ממנה שייכים לשותף הסולבנטי ואינם מוזרמים לקופת הנשייה. ממילא גם אין מחלוקת שאין לחייב את הקופה לשאת בשכר בעל התפקיד במכירת חלקו של השותף הסולבנטי. מכאן אפוא, שהוראות תקנות השכר אינן חלות על פסיקת שכר לבעל תפקיד בגין מכירת חלקו של השותף. שעה שתקנות השכר אינן רלוונטיות, נשאלת השאלה האם קיים מנגנון מתאים אחר לפסיקת שכרו של בעל התפקיד. לא היה חולק בין הצדדים, כי אין כל מקור חקיקתי אחר העוסק באופן מפורש וישיר בפסיקת שכר טרחה לבעל תפקיד בהליך זה. על אף האמור, אין פירוש הדבר כי נאמן הפועל למימוש חלקו של שותף סולבנטי – דבר המתרחש יום ביומו בהליכי חדלות פירעון – לא זכאי לקבל תמורה בגין פועלו. מבחינה מהותית, הליך מעין זה אינו שונה מכל הליך אחר במסגרתו מימוש נכס בבעלות משותפת נעשה בכפייה ובניגוד לרצונו של מי מהשותפים. גם במקרים מעין אלו לא מן הנמנע שבעל הדין הנכפה יחויב לשאת בשכרו של בעל התפקיד שפועל למימוש הנכס, כאשר השכר ייגזר מתוך כספי המימוש שיתקבלו אף בגין חלקו. אין אפוא הצדקה לשלול מבעל תפקיד שמוּנה על ידי בית המשפט של חדלות פירעון את האפשרות לקבל שכר ראוי בגין פועלו. כך גם סבור הכנ"ר, הן בתשובתו והן בנוהל שגובש על ידו, ויש ליתן משקל משמעותי לעמדתו.
עם זאת, גם לא ניתן לומר שבכל מקרה יהיה מקום לפסוק שכר לבעל התפקיד, והדבר תלוי בנסיבות העניין ובפעולות השונות שביצע במסגרת מימוש הנכס. במקרים שבהם בית המשפט יגיע לכלל מסקנה כי יש מקום לחייב את השותף בשכר טרחת בעל התפקיד, הכלל הוא כי שיעור השכר שייפסק ייגזר משיעור השכר הקבוע במסלולי הדין הדומים ביותר לנסיבות הספציפיות של המקרה. זאת גם בשים לב לשכר המשולם בדרך כלל בעסקאות מקרקעין מושא הליך המכירה – בין מרצון ובין מתוך כפייה. בבוא בית המשפט להכריע בעניין עצם החיוב ושיעורו, עליו להביא בחשבון בין היתר את השיקולים והנתונים כגון: (א) המאמץ שהשקיע בעל התפקיד במימוש הנכס והקשיים שניצבו לפניו; (ב) השאת רווח לשותף הסולבנטי בגין מכירת הנכס; (ג) מידת התנגדותו של השותף למכירת הנכס והקשיים שהערים על הליך המימוש; (ד) ייצוג השותף הסולבנטי על ידי עורך דין; (ה) חלקו של השותף בנכס; (ו) עמדתו של הכנ"ר (או של הממונה על חדלות פירעון). אין המדובר ברשימה סגורה, ובית המשפט רשאי להביא בחשבון שיקולים נוספים רלוונטיים על פי שיקול דעתו וחכמתו, כאשר בכל מקרה אין מקום לחייב את השותף בתשלום שכר טרחה העולה על הסכום שהיה משלם אילו המימוש היה נעשה מחוץ לכותלי הליך חדלות הפירעון. לצד האמור, ועל מנת לוודא שציפיותיהם של הצדדים כולם מתואמות ושבעל התפקיד יידע לכלכל את צעדיו מראש, דרך המלך היא שעובר לנקיטת הליך מימוש מעין זה, הוא יפנה לבית המשפט בבקשה למתן אישור עקרוני לחיוב השותף בתשלום שכר טרחה.
במקרה דנן, בית המשפט המחוזי שקל כאמור את מכלול הנסיבות וראה לנכון לפסוק למערער את שכרו בגין מימוש חלקה של המשיבה כפי שפורט לעיל. בכך אפוא לא נפלה כל טעות, ודאי לא כזו המצדיקה התערבות ערכאת הערעור בהחלטה. אדרבה, יש יסוד לסברה כי בנסיבות העניין המערער לא קופח כלל בשיעור שכר הטרחה שנפסק לו. לאור האמור, הערעור נדחה.
רעא 5124/24 עו"ד אורן יעקבלביץ הנאמן נ' יוסף ואקנין (ניתן ביום: 3.6.25)
Reload document 
Open in new tab