הרכב השופטים: בטינה טאובר, סארי ג'יוסי, מאזן דאוד
נדון ערעור על פסק-דין בו חויב בית חולים בפיצוי יולדת בגין התרשלות בטיפול בקרע בפי הטבעת שנגרם לה במהלך הלידה; נקבע, כי אף שבית החולים הפר את חובת הגילוי כלפי המטופלת ולא קיבל הסכמתה מדעת לביצוע הפרוצדורה של תיקון הקרע, כאשר אלמלא הפרת חובת הגילוי לא הייתה המטופלת מאפשרת את ביצוע התיקון על ידי הרופא שביצע אותו בפועל – משלא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לנזקי המטופלת, היא זכאית לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בלבד.
רקע עובדתי: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, במסגרתו קיבל בית משפט קמא את טענות המשיבה לאחריות המערערים בגין נזקי גוף (הנובעים מקרע בפי הטבעת שתוקן שלא לשביעות רצונה של המשיבה) שנגרמו למשיבה בלידה ראשונה שהתנהלה בבית חולים המשפחה הקדושה. בכלל זה, קיבל בית משפט קמא את טענות המשיבה בכל הנוגע להתרשלות המערערים, לחלק מנזקי הגוף שנטענו על ידי המשיבה, לקיומו של קשר סיבתי ופגיעה בסיכויי ההחלמה; לחילופין, קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבה להתרשלות המערערים באי קבלת הסכמה מדעת ולפגיעה באוטונומיה של המשיבה. המערערים חויבו לשלם למשיבה פיצויים בסל כולל של 231,000 ₪. לטענת המערערים, טעה בית משפט קמא משהתעלם מחוות דעתו וקביעותיו המפורטות והמנומקות של מומחה בית המשפט בשאלת האחריות, הקשר הסיבתי והפגיעה הנטענת בסיכויי ההחלמה, שאינן תומכות בתוצאת פסק הדין. כמו-כן, לטענת המערערים, הנטל להוכיח פגיעה בסיכויי החלמה מוטל על המשיבה והאחרונה לא הוכיחה כי תסמין בריחת גזים שהיא טוענת לו, ככל שקיים, נגרם בשל התרשלות המערערים. כן נטען, כי בית המשפט קמא טעה לגבי היקף חובת הגילוי המוטלת על הרופא המטפל עובר לביצוע ניתוח. מנגד, טענה המשיבה, כי קביעות בית משפט קמא לפיה תיקון הקרע שבוצע במקרה דנן לא עמד בסטנדרט הנדרש, בוצע בידי מי שחסר את ההכשרה, היווה טיפול רפואי רשלני והותיר את המשיבה עם נכות של 10% בגין שליטה על גזים, מבוססות.
דיון משפטי: בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו (בנושא האחריות), דחה אותו בחלקו (בנושא הפגיעה באוטונומיה), ופסק כי בחוות דעתו שלל מומחה בית המשפט את ממצאיהם ומסקנותיהם של מומחי התביעה, הן במישור האחריות והן במישור הנזק, וקבע כי הבדיקות האובייקטיביות והקליניות תומכות במסקנה כי תיקון הקרע בוצע באופן "מצוין" וכי תפקיד הסוגר החיצוני שתוקן הינו בטווח הנורמלי. כלומר, הפרוצדורה הרפואית שבוצעה לא הותירה במשיבה נזק הקשור סיבתית לביצוע הפרוצדורה האמורה, שכן התוצאה היא מיטבית. כן ציין המומחה, כי חשוב אמנם שתיקון קרע לקרע שנגרם לסוגר פי הטבעת שנגרם במהלך לידה יתבצע על ידי כירורג קולורקטלי, במידה שקיים כזה בבית החולים; עם זאת, במרבית המקרים בארץ, תיקון זה מבוצע על ידי הגינקולוגים המנוסים אף הם בטכניקה זו, כאשר במקרה דנן ניתן אישור ממנהל המחלקה לתפירת הקרע.
בית משפט השלום סבר, כי בנסיבות העניין הוכח הקשר הסיבתי חרף העובדה שמומחה בית המשפט קבע כי תוצאת התיקון שנעשה הינה מצויינת. ברם, לא הונחה בפסק דינו כל תשתית לסברה זו, זולת האמירה כי קיימת משמעות לזהות הרופא שמבצע את התיקון וכי אצל רופא חסר ניסיון ומיומנות תוצאות התיקון המבוצעות על ידו הינן גרועות יותר מזה של רופא מומחה, מיומן ומנוסה. ככלל, אכן לא ניתן לשלול את הקורלציה שבין ניסיון ומיומנות הרופא המבצע פרוצדורה כירורגית ותוצאותיה. עם זאת, ייתכנו נסיבות חריגות שבהן הנחה זו אינה מתקיימת וחרף היעדר ניסיון מוכח של הכירורג יתברר כי התיקון בוצע באופן מיטבי, כמו במקרה דנן. העובדה שתוצאת הניתוח הינה מצויינת אינה עניין שניתן להתעלם ממנו וזהות המנתח אינה הגורם המכריע את הכף בנסיבות העניין בבחינת רכיב הקשר הסיבתי. בהקשר זה יש לציין, כי למעט תלונה סובייקטיבית של המשיבה בדבר אובדן גזים, העלו בדיקות שלמותם האנטומית ותפקודם של סוגרי המשיבה תוצאות תקינות. בנסיבות אלה ולאור דברי מומחה בית המשפט, שלא נשללו, לעניין הצלחת תיקון הקרע, אין מנוס מלקבוע כי חרף כל המחדלים שנפלו בהתנהלות המערערים לא עמדה המשיבה בהוכחת הקשר הסיבתי בין יסוד ההתרשלות לנזק. והרי כלל גדול בנזיקין הוא שלא די בכך שנתבע התרשל. זהו חצי אחד של סיפור ההכרעה, והחצי השני הוא הוכחה שבכך נגרם נזק לתובע; היה וזה לא הוכח, אין הצדקה לפצותו.
משלא עמדה המשיבה בהוכחת הקשר הסיבתי ולמעשה לא עלה בידיה להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות ממילא היה בית משפט קמא מנוע מלבחון את אובדן סיכויי ההחלמה של המשיבה. כעולה מפסקי הדין שבהם מצאו בתי המשפט לעשות שימוש בדוקטרינה של אובדן סיכויי החלמה, זו נשקלה רק לאחר שבית משפט ביסס קיומה של רשלנות וההלכה הוחלה על מנת להתגבר על הקושי בבחינת היקף הנזק שניתן לייחסו לרשלנות הרפואית שבוססה, בשל קיומן של סיבות מתחרות לנזק שנגרם מחמת רשלנותו של המעוול שתרמו אף הם לנזקו של המטופל. בית משפט קמא בדונו בסוגיית סיכויי ההחלמה, סטה ו/או התעלם מקביעותיו של מומחה בית המשפט מבלי שנימק מאלו טעמים עשה זאת. ככלל, על אף שבית המשפט אינו מחויב לאמץ את חוות דעתו של המומחה אשר מונה מטעמו, אין לו לסטות ממנה ומממצאיה כל עוד לא קיימת סיבה של ממש וטעמים כבדי משקל לעשות זאת. זאת בהתחשב בהנחת המוצא, לפיה המומחה הממונה על ידי בית המשפט הינו אובייקטיבי ויבצע מלאכתו נאמנה, יפעל בהגינות ובמקצועיות, כמו גם במעמדו ובאמון הרב לו זוכה מומחה מטעם בית המשפט, הנובע, בין היתר, מחזקות התקינות והמקצועיות המיוחסות לו.
משמעות הדברים הינה, כי ובניגוד לפסק דינו של בית משפט קמא, לא ניתן לפסוק למשיבה פיצוי בגין רשלנות ואובדן סיכוי החלמה. שונה המצב לגבי סוגיית ההסכמה מדעת. לא רק שהמשיבה לא הוחתמה על טופס הסכמה לניתוח תיקון הסוגרים, אין בתיעוד הרפואי ציון כלשהו על הסבר שניתן למשיבה טרם ביצוע התיקון, לרבות ביחס למאפייני הקרע, גודלו, השיטות המקובלות לתיקונו, תופעות הלוואי שיכולות להיוותר אחרי התיקון בדרגת החומרה שאובחנה, המיומנות והניסיון הנדרשים בביצוע התיקון, וכן האפשרות להמתין עם התיקון למשך 12 שעות על מנת לאפשר את ביצועו על ידי רופא מומחה המנוסה בתיקוני קרעים. בנסיבות אלה צדק בית משפט קמא עת קבע כי בהיעדר הסבר חיוני למשיבה מבעוד מועד בכל הנוגע לפרוצדורה של תיקון קרע בדרגה 3 לא ניתן לומר כי המשיבה נתנה הסכמה מדעת לביצוע הפרוצדורה של התיקון על ידי הרופא שטיפל בה בפועל. המערערים אף הפרו את חובת הגילוי וחובת היידוע החלה על מטפל. ברם, אף שהמערערים התרשלו, הפרו את חובת הגילוי כלפי המשיבה ולא קיבלו הסכמתה מדעת לביצוע הפרוצדורה של תיקון הקרע, כאשר הוכח כי אלמלא הפרת חובת הגילוי לא הייתה המשיבה מאפשרת את ביצוע תיקון הקרע על ידי הרופא שביצע אותו בפועל – משלא עלה בידי המשיבה להוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לנזקיה, מדובר בסיטואציה בה נגרמה למשיבה פגיעה באוטונומיה בלבד. בנסיבות אלה ראוי לאמץ את הערכת בית משפט קמא באשר לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, במנותק משאלת ההתרשלות בטיפול ובהיעדר קשר סיבתי בין אי מתן ההסכמה מדעת לבין נזק גופני ולהעמידו על סך של 100,000 ₪, פיצוי שהמערערים אף לא חלקו עליו בערעורם. לאור האמור, הערעור התקבל בשאלת האחריות ונדחה בשאלת הפגיעה באוטונומיה. נקבע, כי על המערערים לשלם למשיבה ביחד ולחוד סך של 100,000 בגין הפגיעה באוטונומיה.
עא 16102-02-24 בית חולים המשפחה הקדושה נ' פלונית (ניתן ביום: 24.11.24)
Reload document 
Open in new tab