שם השופט/ת: אריאל ממן
האיש עבד בתפקיד ניהולי בכיר והאישה לא עבדה בחוץ והשקיעה בטיפול בילדים (על הרצף האוטיסטי). המומחה קבע כי קיימים פערי ההשתכרות ונכסי קריירה אך קבע כי השיעור המשותף של נכסי הקריירה עומד על 0, משום שהנתבע רכש את השכלתו טרם הנישואין. ביהמ"ש דוחה מסקנה זו. כדי להשיא שכר ולצבור נכסי קריירה יש צורך להשקיע זמן ויכולת לאורך שנים (לרבות במהלך החיים המשותפים) ואין די רק בהשקעה לימודית או תפקיד בעבר. במקרה דנא הנתבע התקדם בתפקידי ניהול גם במהלך החיים המשותפים והכנסתו גדלה בהתאם, בין היתר, הודות לתמיכת התובעת.
רקע עובדתי: שתי תובענות רכושיות הדדיות, לפירוק שיתוף ואיזון משאבים. הנתבע עובד בתפקיד ניהולי בכיר ואילו התובעת, לא עבדה מחוץ לבית וטיפלה בילדים (שני ילדיהם המשותפים על הרצף האוטיסטי; לתובעת בן נוסף מנישואים קודמים). במרכז הדיון טענת התובעת להורות על איזון ביחס של 75%- 25% לטובתה ולחילופין לפסוק לה פיצוי בגין פערי כושר ההשתכרות ובגין נכסי הקריירה של הנתבע.
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כלהלן:
יחס איזון המשאבים – נדחתה עתירת התובעת להורות על איזון משאבים בלתי שוויוני, ביחס של 25% - 75%. לא נמצא כי נסיבות הליך זה נכללות בגדרי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות להורות על חלוקה לא שוויונית לפי סעיף 8 (2) לחוק. ב הקשר זה הובהר בין היתר כי עצם המציאות שבה קיים בין זוג אחד שעובד ובן הזוג ביתי אינה מצדיקה כשלעצמה חלוקה בלתי שוויונית של הזכויות שצבר הנתבע ממקום עבודתו; בכל הנוגע להסתמכות התובעת על האמור בעמ"ש (מרכז) ד.ח נגד א.ח, הרי שבניגוד לאותו מקרה, בענייננו לא הוכח ולא נטען שהנתבע מתנהל באופן המעלה ספקות ביחס להיקף רכושו האמיתי. כמו כן, לא נהיר מדוע בעת שהות הקטינים במסגרות בחרה התובעת שלא לעבוד כלל וזאת הגם שחלק בלתי מבוטל מהזמן לא זקקו הקטינים להשגחה הצמודה שלה. אי לכך, גם אם קיימים בין הצדדים "פערי השתכרות תהומיים", כפי טענת התובעת, המקרה דנן אינו מצדיק כשלעצמו איזון בלתי שוויוני של הזכויות שצבר הנתבע.
מי שצבר זכויות משמעויות במהלך החיים המשותפים הוא הנתבע והוא זה שנדרש להעביר מחצית מהצבירה במהלך החיים המשותפים לידי התובעת, מכוח הוראות סעיף 5 לחוק. העובדה כי בן הזוג האחר (התובעת בענייננו) לא עבד במהלך החיים המשותפים, מהווה הסכמה מכללא לחלוקה שווה של ההון המשפחתי עם פקיעת הנישואין, אך לא מהווה אינדיקציה לכך כי מאן דהוא מנע מבן הזוג הביתי לצאת לעבוד, להשתכר ולצבור זכויות שיתחלקו בבוא העת בין הצדדים ובוודאי לא מהווה עילה לאיזון בלתי שוויוני של הזכויות שנצברו בתקופת השיתוף. גם אם נסיבות החיים הביאו את הצדדים להעדיף עבודתו של האחד על פני האחר, מטעמים תועלתניים, כאלה ואחרים, אין בכך כדי ללמד כי לבן הזוג הביתי קיימות זכויות יתר על פני בן הזוג שיצא לעבוד ועמל יומם וליל על מנת להשיא הון משפחתי, שמתחלק בעת פקיעת הנישואין.
במקרה דנא אין ספק, כי בין הצדדים צמחו במהלך השנים הפרשי כושר השתכרות. המומחה ציין הפרשי שכר בגובה 20,445 ₪ נטו לחודש (המומחה ייחס לתובעת שכר של 5,300 ₪ נטו לחודש). וכי שווי פערי ההשתכרות עומד ע"ס 136,192 ₪. הבסיס לתחשיב שהכין המומחה נבנה לפי פסיקת השופט נפתלי שילה, אך הוא נמנע מלהתייחס למודלים נוספים ולא הסביר מדוע. ביהמ"ש לא מצא בגין כך להידרש להשלמת חוות הדעת (חרף דרישת ב"כ התובעת) וזאת משפסיקה של רכיבים אלה, מצויה ממילא בגדרי שיקול הדעת השיפוטי הרחב ואין במודל אחד יתרון על פני משנהו.
במסגרת חוות דעתו, העמיד האקטואר את שווי נכסי הקריירה של הנתבע ע"ס 438,284 ₪, אך יחד עם זאת, סבר האקטואר כי השיעור המשותף של נכסי הקריירה עומד על 0, משום שהנתבע רכש את השכלתו טרם הנישואין. ביהמ"ש דוחה מסקנה זו. לעמדת ביהמ"ש, כדי להשיא שכר ולצבור נכסי קריירה יש צורך להשקיע זמן ויכולת לאורך שנים (לרבות במהלך החיים המשותפים) ואין די רק בהשקעה לימודית או בקבלת תואר או תפקיד בעבר, ואכן מעדויות הצדדים נלמד, כי הנתבע התקדם בתפקידי ניהול גם במהלך החיים המשותפים והכנסתו גדלה בהתאם.
על מנת שפער בכושר השתכרות יאוזן, יש להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים: האחד, קיומו של פער מהותי בין כושר ההשתכרות של הנתבע (הנתבע כאן) במועד הנישואין לעומת כושר ההשתכרות שלו במועד הפירוד. השני, קיומו של פער דרמטי בין כושר ההשתכרות של בן זוג אחד (הנתבע כאן) במועד הפירוד לבין כושר השתכרות בן הזוג השני באותו מועד. השלישי, הוכחה שהפערים האמורים הם תוצאה של ויתור מצד בן הזוג השני (התובעת כאן) איזון רכיב זה, באופן שנגרע מכושר השתכרותו לטובת צבירת כושר ההשתכרות של בן זוגו; בבע"מ 4623/04 נקבע כי יש להידרש לחלוקת פערי כושר השתכרות, כשביהמ"ש מוצא שהפער "נובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן-הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו".
בעניינו, הצדדים נישאו בשנת 2008 ומועד הקרע נקבע ל-2021. מרבית השכלתו של הנתבע (אם לא כולה) נרכשה אמנם לפני הנישואין, וכך גם חלק מניסיונו המקצועי, זאת בשעה שהנתבע היה מהנדס בתפקיד ניהולי עוד לפני נישואיו לתובעת. עם זאת ביהמ"ש סבור, כי כדי להשיא שכר ולצבור קריירה, נדרש הנתבע גם להשקעה של זמן רב ופיתוח יכולות, שהתפתחו עם השנים, וזאת גם בתמיכה של התובעת, אשר השקיעה מאונה ומרצה בטיפול בילדיהם המשותפים, באופן שאיפשר לנתבע להתמסר לעבודתו ולהשיא בין היתר גם את "נכסי הקריירה" שביהמ"ש מאזנם כעת.
יחד עם זאת, בשים לב שרכיב "פערי כושר השתכרות" ורכיב "נכסי קריירה" חופפים זה לזה, לכל הפחות באופן חלקי, ובשים לב לשיטות השונות בביצוע חישוב פערי כושר השתכרות (והעובדה כי האקטואר נקט בשיטה אחת), לצד העובדה כי לא ניתן להפריד באופן חד משמעי בין נכסי קריירה שהם פרי כישרון אישי, או שנצברו לפני תקופת החיים המשותפים, לבין אלה שנצברו במהלכם (כפירות המאמץ המשותף) לאחר שקילתי הנסיבות, העובדה כי קיימים נכסים נוספים, בהיקף משמעותי, המחולקים בין הצדדים בחלקים שווים (לרבות שווי הבית וכספים נזילים רבים) , לא נמצא לחייב את הנתבע במחצית משווי נכסי הקריירה שלו על פי חישובו העקרוני של האקטואר, אלא לחייבו, על דרך האומדנא, בסכום כולל של 190,000 ₪ בגין שני רכיבים אלה.
לעמדת ביהמ"ש, בעת שהורים נפרדים, קטינים באשר הם זקוקים במידת האפשר, לשני בתים ראויים ונוחים המתאימים לצורכיהם וזו היא טובתם ולא בהכרח המשך מגורים בבית גדול (הבית של אמא) ובמקביל מגורים בדירת עראי (הבית של אבא); עוד התחשב ביהמ"ש גם בכך שעפ"י חוות דעת האקטואר, מרבית הכספים הם ממילא נזילים ובעובדה שממילא טענת התובעת ביחס לרצונה לרכוש את דירת הצדדים, אינה רלוונטית עוד, שעה שהצדדים הגיעו להסכמות לפירוק שיתוף על דרך של מכירת הדירה בשוק החופשי, לכל המרבה במחיר.
רכב שנרכש במהלך תקופת הנישואין: בעוד שלאורך כל כתבי טענותיה, התובעת עותרת לאיזון נכסים שנצברו על שם הנתבע במהלך החיים המשותפים, היא עותרת לקבוע, כי דווקא רכב שנרכש במהלך הנישואין שייך לה בלבד ואינו בר איזון. לשיטת התובעת, הדבר מחויב לנוכח הסכמתם הלכאורית של הצדדים לפיה כספי הפיצויים שלה (פיצויים בגין נזקי גוף שאינם ברי איזון) יופקדו לחשבון המשותף והרכב יהיה שייך רק לה. ולכן גם הרכב נרשם על שמה בלבד. ברם, ביהמ"ש קובע כי מדובר בנכס בר איזון, שנרכש במהלך החיים המשותפים, מכספים משותפים. שכן הרכב נרכש מכספים בחשבון המשותף, בו הופקדה הכנסתו של הנתבע בלבד בעוד הפיצוי הנזיקי הופקד בחשבון המשותף כשנה וחצי לאחר רכישת הרכב והכספים הוטמעו במסת הנכסים המשותפים, עם הפקדתם לחשבון המשותף. עוד הוער כי סכום הפיצויים האמור הועבר לחשבון המשותף, וחולק בסופו של יום בין הצדדים, בד בבד עם חלוקת יתר הכספים שהיו מצויים בחשבון בהתאם להחלטה קודמת ומשכך ביחס לכספים אלה קיימת קביעה שיפוטית כי הללו מהווים נכס משותף. בנסיבות אלה, שווי הרכב, על פי ערכו במועד הקרע יאוזן ועל התובעת להעביר לנתבע מחצית שוויו, נכון לאותו מועד.
תלהמ 55839-01-22 ע. א נ' א. א (ניתן ביום: 25.8.25)
Reload document 
Open in new tab