הרכב השופטים: עופר גרוסקופף, אלכס שטיין ויחיאל כשר
פסק הדין עוסק באחת הסוגיות החוקתיות והמוסדיות המרכזיות שעלו בשנים האחרונות ביחסי הגומלין שבין הרשות המבצעת לרשות השופטת. העתירה הוגשה על ידי עמותת "זולת – לשוויון וזכויות אדם" נגד ממשלת ישראל, ראש הממשלה, שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון, ובמרכזה טענת העותרת כי שר המשפטים מסרב לשתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, בכל אותם עניינים שבהם הדין מחייב פעולה משותפת של שני בעלי התפקידים. בית המשפט נדרש לבחון האם שר המשפטים רשאי להימנע מהפעלת סמכויותיו בטענה כי השופט עמית לא מונה כדין לנשיא בית המשפט העליון, והאם סירוב זה מצדיק עיכוב במינויים ובהליכים חיוניים למערכת המשפט. פסק הדין קבע באופן חד-משמעי כי השופט עמית מונה כדין לנשיא בית המשפט העליון, וכי סירובו של שר המשפטים לשתף עמו פעולה נעדר בסיס משפטי, פוגע בשלטון החוק, משבש את פעילות מערכת המשפט ומחייב התערבות שיפוטית.
רקע עובדתי: במשך תקופה ממושכת סירב שר המשפטים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים לצורך בחירת נשיא קבוע לבית המשפט העליון. רק לאחר התערבות בג"ץ בעניין כינוס הוועדה לבחירת שופטים חויב השר לכנס את הוועדה, וביום 26 בינואר 2025 התכנסה הוועדה ובחרה בשופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון ובשופט נעם סולברג למשנה לנשיא. הישיבה התקיימה בהיעדרם של שר המשפטים, השרה אורית סטרוק וחבר הכנסת יצחק קרויזר, אשר בחרו שלא להשתתף בה. למרות היעדרותם, הוועדה קיימה את ההצבעה והחליטה על המינויים כנדרש. החלטת הוועדה פורסמה ברשומות, והשופט עמית הוזמן לטקס הצהרת אמונים בפני נשיא המדינה.
ביום 13 בפברואר 2025 הצהיר השופט עמית אמונים בפני נשיא המדינה, בהתאם להוראות חוק-יסוד: השפיטה. ואולם, חרף השלמת ההליך המקובל, שר המשפטים סירב לחתום על כתב המינוי שלו כנשיא בית המשפט העליון. בהמשך, כאשר פורסמה ברשומות הודעת שר המשפטים בדבר מינויים שונים שעליהם החליטה הוועדה באותה ישיבה, נמנע השר במכוון מלכלול בה את מינויו של השופט עמית. בכך נוצר מצב חריג שבו כל יתר המינויים שאושרו באותה ישיבה פורסמו והוכרו על ידי השר, בעוד שמינוי נשיא בית המשפט העליון בלבד הושמט מן הפרסום. במקביל למהלכים אלה החל שר המשפטים להימנע מקיום פגישות עבודה סדירות עם נשיא בית המשפט העליון. כתוצאה מכך התעכבו שורה ארוכה של מינויים והליכים מינהליים המחייבים פעולה משותפת של שני בעלי התפקידים.
דיון משפטי: הדיון התמקד בראש ובראשונה בשאלת תוקפו של מינוי השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון. בית המשפט קבע כי זו למעשה השאלה היחידה שבאמת הועמדה במחלוקת על ידי שר המשפטים, וכי הכרעה בה משליכה על כל יתר הסוגיות שנכללו בעתירה. עוד בטרם פנה לדיון המהותי בטענות השר, עמד בית המשפט על עיקרון יסודי במשפט הציבורי ובדיני היושר, אדם אינו יכול להיבנות ממחדליו שלו. במילים אחרות, מי שמסרב במכוון לבצע פעולה שחובה עליו לבצע, אינו רשאי לאחר מכן לטעון כי אי-ביצוע הפעולה שולל את תוקפה של תוצאה שנועדה להתקבל באמצעותה.
לצד קביעה עקרונית זו, ראה בית המשפט לנכון לדון גם לגופן של הטענות. הסוגיה הראשונה עסקה בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. שר המשפטים טען כי סעיף 4(ג) לחוק-יסוד: השפיטה מחייב נוכחות של לפחות שבעה חברי ועדה לצורך קבלת החלטות. בית המשפט דחה עמדה זו בהסתמך על פסק הדין בעניין שרת התחבורה נ' שר המשפטים, שבו כבר נדונה שאלה זהה. באותו מקרה נקבע כי יש להבחין בין מספר חברי הוועדה המכהנים לבין מספר המשתתפים בפועל בישיבה. כל עוד כל תשעת חברי הוועדה מכהנים כדין וזומנו לישיבה, אין מניעה שהחלטות יתקבלו גם אם חלקם בחרו שלא להגיע. בית המשפט חזר גם להלכה שנקבעה בבג"ץ עלי נ' שר המשפטים, שם הובהר כי סעיף 4(ג) עוסק בעצם קיומה של הוועדה ולא בקוורום הישיבות שלה. בהתאם לכך נקבע כי בחירתו של השופט עמית על ידי שישה מחברי הוועדה הייתה חוקית לחלוטין. בית המשפט הדגיש כי עמדת השר סותרת גם את התנהלותו שלו.
הסוגיה השנייה נגעה לחתימת הקיום על כתב המינוי. לצורך הכרעה בשאלה זו הסתמך בית המשפט בהרחבה על פסק הדין המורחב בדנג"ץ זוהר. באותו מקרה נבחנה משמעותה של חתימת קיום על מסמכים הנחתמים על ידי נשיא המדינה. בית המשפט הבחין שם בין סמכויות שבהן מפעיל נשיא המדינה שיקול דעת מהותי לבין סמכויות טקסיות ופורמליות. כאשר מדובר בסמכות מהותית, כגון מתן חנינה, יש לחתימת הקיום משמעות ממשית. לעומת זאת, כאשר מדובר בפעולה טקסית שמטרתה ליישם החלטה שהתקבלה בידי גורם אחר, חתימת הקיום היא בעלת אופי הצהרתי בלבד. בהתבסס על הלכת זוהר קבע בית המשפט כי מינוי שופטים משתייך לסוג השני.
הסוגיה השלישית עסקה באי-פרסום המינוי ברשומות. גם כאן דחה בית המשפט את עמדת השר. הוא הסתמך על סעיף 22 לחוק בתי המשפט וכן על פסקי הדין בעניין פלוני ובעניין נמרוד, שבהם נקבע כי פרסום ברשומות הוא בעל אופי דקלרטיבי בלבד ואינו מהווה חלק קונסטיטוטיבי מהליך המינוי.
בית המשפט קיבל את עמדת היועצת המשפטית לממשלה, שלפיה סירובו של השר עולה כדי התנערות מהפעלת סמכות. בהקשר זה הודגש עקרון "המהירות הראויה" המעוגן בסעיף 11 לחוק הפרשנות. עקרון זה מחייב רשות מנהלית להפעיל סמכויות שהוקנו לה בתוך זמן סביר ובהתאם לצורכי הציבור.
בסיום הדיון קבע בית המשפט באופן חד וברור כי השופט יצחק עמית הוא נשיא בית המשפט העליון החל מיום השבעתו, וכי כל טענה אחרת משוללת בסיס משפטי. בהתאם לכך התקבלה העתירה במלואה. הצו על תנאי הפך לצו מוחלט, ונקבע כי על שר המשפטים לפעול בשיתוף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון בכל עניין שבו החוק מחייב זאת. בכלל זה חויב השר לפעול לקידום מינוי נשיאים וסגני נשיאים לבתי המשפט, למינוי שופטים עמיתים, למינוי רשם לבית המשפט העליון ולמינוי שופטים לוועדות השחרורים. בנוסף חויב שר המשפטים לשלם לעותרת הוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח.
בגצ 27381-07-25 זולת - לשוויון וזכויות אדם נגד ממשלת ישראל, ראש הממשלה, שר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון (ניתן ביום: 7.6.26)
Reload document 
Open in new tab