בית משפט השלום באילת הרשיע את המערער בעבירת איומים וגזר עליו 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פיצוי של 1,500 ש"ח למתלוננת וקנס של 500 ש"ח. בפני בית המשפט המחוזי ערעור הן על ההרשעה והן על העונש. על פי כתב האישום, ב-9 במרץ 2020, בעקבות ויכוח על רעש, איים המערער על המתלוננת בפגיעה גופנית וחירותית כשאמר לה: "זונה שרמוטה, אשבור לך את העצמות", במטרה להפחיד אותה.
בית המשפט קמא שהעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת המערער, אותה מצא כמתחמקת, סותרת וחסרת היגיון, ביסס את קביעתו על עקביותה ומהימנותה של עדות המתלוננת, שנתמכה בראיות נוספות כמו עדויות שכנים וצילומי מצלמות גוף שהראו את מצבה הנפשי. בנוסף, בית המשפט דחה את גרסת המערער לפיה מדובר בקנוניה נגדו, וקבע כי שקריו וסתירותיו מחזקים את ראיות התביעה ומהווים אף סיוע עצמאי. טענת ההגנה לאכיפה בררנית נדחתה גם היא, בעיקר משום שלא הוכח איום מצד המתלוננת. לאור כל זאת, הורשע המערער בעבירת איומים.
בית המשפט קמא דחה את בקשת ההגנה לביטול ההרשעה, כיוון שלא מצא יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי למערער לבין חומרת העבירה, וכן לא הוכח נזק קונקרטי למקצועו כגמולוג. בגזירת העונש, ניתן משקל להרתעה, לחוסר לקיחת אחריות של המערער, היעדר חרטה ואי-ביצוע הליך טיפולי. לקולא צויינו חלוף הזמן, היעדר עבר פלילי, בעיות רפואיות ונזק צפוי מעונש ממשי.
הסנגורית טענה כי בית המשפט קמא שגה בקביעת מהימנות המתלוננת ועדותה, שכן המתלוננת מסרה מספר גרסאות סותרות לאירוע קצר ונקודתי, המלמדות על מניע להפללה ועל קושי לקבוע ממצאים מעל לכל ספק סביר. היא הצביעה על סתירות מהותיות בגרסאות המתלוננת עצמה (לגבי מיקום, זמן ורצף האירועים) ובין גרסאות המתלוננת לבין עדויות השכן והחברה, וטענה כי אלו מצביעות על תיאום גרסאות שמטרתו להרחיק את השלושה מנזק שנגרם לדלת המערער. לטענת ההגנה, מצבה הנפשי של המתלוננת כפי שעולה מהסרטונים אינו מעיד על סערת רגשות אלא על התנהגות אגרסיבית, ובית המשפט התעלם באופן מוחלט מעדי ההגנה ועדויותיהם, תוך התעלמות מטענות אכיפה בררנית בנוגע לתלונות המערער על נזק לדלת ואיומים מצד המתלוננת.
מנגד, התביעה טענה כי צפייה בסרטון מצלמת הגוף של השוטר תומכת באופן חד משמעי בקביעות בית המשפט קמא לגבי אמינותה והלך רוחה של המתלוננת בזמן אמת, ומעידה על מסירת גרסה מיידית ואותנטית לאירוע נקודתי. הודגש כי נוכחותם של השכן והחברה, שחוו את האירוע המהיר, מחזקת את לב העניין גם אם ישנן דקויות וסתירות בגרסאותיהם, שאינן פוגעות במהות האירוע. באשר לטענת האכיפה הבררנית בנוגע לנזק לדלת, נטען כי המערער לא ידע לומר מי גרם לנזק ומתי, ולא הוגשה תלונה בפועל. היא אף הצביעה על סתירות בגרסת המערער עצמו לגבי תלונותיו על שכניו, וטענה כי הסרטונים מראים שכל הנוכחים חזרו על אותם דברי איום.
בית המשפט המחוזי קבע כי אין די בכך שעדות המתלוננת מתיישבת עם המתואר בכתב האישום, שהרי ההנחה היא שכתב האישום מבוסס על הגרסה שהיא עצמה מסרה בתחנת המשטרה, ויש לבחון את העדות גם אל מול המעגל החיצוני של הראיות. נקבע כי בית המשפט קמא התמקד יתר על המידה בזהות המילולית של האיום ("אני אשבור לך את העצמות") ובעדויות השכן והחברה שחזרו על אותו ביטוי, אך התעלם מסתירות מהותיות אחרות בעדויות התביעה, הנוגעות לאופן התרחשות האירוע, מיקומו והנוכחים בו.
צויין כי הסתירות המהותיות בראיות התביעה כללו אי-התאמות לגבי מיקום העימות וסדר הדברים (האם האיום נאמר בפתח דירת המערער או לאחר שהמתלוננת נמלטה לדירת השכן), סתירות בין גרסאות המתלוננת במשטרה ובעדותה בבית המשפט לבין דיווחי הפקח והשוטר בזמן אמת, וכן סתירות מהותיות בתוך עדויות השכן והחברה וביניהן. למשל, תיאור "מאבק" על הדלת על ידי החברה, שלא הוזכר כלל על ידי המתלוננת או השכן. כמו כן, עלו קשיים בנוגע לחיזוקים "החיצוניים" שמצא בית המשפט קמא: הקריאה למשטרה (שלא הוכח כי המתלוננת עצמה התקשרה), מצבה הנפשי של המתלוננת (שלמרות היותה בסערת רגשות, אינו מוכיח בהכרח את האיום הספציפי), ו"שקריו" ו"גרסתו הכבושה" של המערער (שנמצאו כלא מהותיים, בעלי הסבר או קשורים להשערותיו ולא לליבת האירוע). בית המשפט לערעורים הדגיש כי נטל ההוכחה בפלילים הוא מעבר לכל ספק סביר, ולא די בכך שגרסת התביעה נראית כקרובה יותר לאמת.
בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי דעתו אינה נוחה מהאופן שבו טענת האכיפה הבררנית לא נבדקה כראוי, לרבות תלונת המערער על איומים מצד המתלוננת ועל נזק שנגרם לדלת דירתו, דבר שמעורר תחושה של חוסר צדק. לאור כל זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, זיכה את המערער מהעבירה שיוחסה לו והשבת הפיצוי והקנס ככל ששולמו.
Reload document 
Open in new tab