שם השופט/ת: שלומית יעקובוביץ
התקבלה בחלקה תביעה לפיצוי בגין רשלנות בביצוע ניתוח להקטנת חזה; נקבע, כי הוכחה התרשלות המנתח בשלב ביצוע הניתוח עצמו וגם בשלב הפוסט-ניתוחי, כאשר הפיצוי העיקרי לו זכאית התובעת בנסיבות העניין הוא בגין כאב וסבל וכן עלות של "ניתוח מתקן".
רקע עובדתי: תביעה לפיצוי בגין נזק גוף, שעניינה בטענה לרשלנות רפואית של הנתבעים בביצוע ניתוח כושל להקטנת חזה בהתוויה רפואית ובמעקב רפואי רשלני אשר הותיר את התובעת, אישה צעירה בשנים, עם חזה גדול נפול ומצולק אשר צורתו מעוות ומלא בצלקות מכוערות ורחבות אשר הובילו לנזק נפשי חמור. התביעה הוגשה כנגד שלושה נתבעים: הנתבע 1 הוא מי שניתח את התובעת וביצע את המעקב הרפואי לאחריו; הנתבעת 2 כמי שניתחה, לפי הנטען, את התובעת יחד עם הנתבע 1 ומי ששחררה את התובעת מאשפוז; והנתבע 3 – המוסד הרפואי בו נותחה התובעת כמעסיקתו של הצוות הרפואי, אשר טיפל בתובעת והאחראי באחריות ישירה או שילוחית למעשיו או מחדליו. טענות התובעת לרשלנות מתייחסות לשלושה שלבים עוקבים של הטיפול: השלב הפרה-ניתוחי – משלא הוסברה לתובעת משמעות מצבה הרפואי; שלב ביצוע הניתוח – חרף האבחנה כי לתובעת Gigantomastia נכרתה כמות מזערית של רקמה בניגוד גמור לפרקטיקה הרפואית המקובלת ולהבטחתו להקטנת שדיה במידה ראויה ונראית; והשלב הפוסט-ניתוחי – המעקב והטיפול שניתנו לתובעת לאחר הניתוח, כאשר מצבה הלך והסתבך והצריך מעקב רציני ומקצועי ולא טיפול מקצועי של אח. כמו כן טענה התובעת כי הנתבעים התרשלו בהוצאת הנקזים והלבשת חזייה שאינה תואמת למידותיה לפני שחרורה מבית החולים. עוד ובנוסף נטען לרשלנות ברישום הרשומה הרפואית, להעברת נטל הראיה לכתפי הנתבעים מכוחם של הכללים "הדבר מדבר בעד עצמו", ולנזק ראייתי. מנגד, הנתבעיפ 2-1 טענו כי נקטו באמצעי הזהירות המקובלים והסבירים באבחון ובטיפול בתובעת בהתאם למיומנות סבירה ובסטנדרט רפואי סביר, ללא סטייה מהפרקטיקה הרפואית הנוהגת באותה עת וכי התובעת קיבלה ההסבר והמידע המקובל עובר לניתוח ואת הטיפול הנכון והטוב ביותר בנסיבות במהלכו ולאחריו. הנתבע 3 טען להעדר יריבות עם התובעת ולהעדר עילה כנגדו, זאת משום שמעורבותו מתמצית בכך שהשכיר לנתבע 1 שירותי חדר ניתוח מכח הסכם התקשרות שבין הצדדים.
דיון משפטי: בית המשפט קיבל את התביעה נגד הנתבע 1 באופן חלקי, דחה את התביעה נגד יתר הנתבעים, ופסק כי אשר לשלב הפרה-ניתוחי – חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, עיגן את דוקטרינת ה"הסכמה מדעת" ועל פיו הוראותיו "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת", אשר לצורך קבלתה "ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע", זאת בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות. "המידע הרפואי" שיימסר למטופל יתייחס לאבחנה ולפרוגנוזה, לתיאור הטיפול המוצע, מהותו, מטרתו, התועלת הצפויה ממנו והסיכויים לכך, הסיכונים הכרוכים בו, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות, סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי וככל שמדובר בטיפול בעל אופי חדשני, דבר היותו כזה (סעיף 13 לחוק זכויות החולה). על הרופא המטפל לפרוש, איפוא, בפני המטופל מידע הולם על מצבו, מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור; זאת על מנת לאפשר למטופל לכלכל באופן מושכל ומיודע את צעדיו בסוגיות הרפואיות והטיפוליות שבפניהן הוא ניצב. באשר למידע הנוגע ל'סיכונים' הכרוכים בטיפול הרפואי המוצע, נקבע כי בגדר חובת הגילוי יבואו אותם סיכונים ממשיים בלבד, שהם מהותיים ורלוונטיים בנסיבות העניין ואשר יש התוויה רפואית לגילויים למטופל האינדיווידואלי – הכול תוך איזון בין טיב הטיפול הרפואי, חיוניותו, ותועלתו הפוטנציאלית לבין תוחלת הסיכונים הצפויים הימנו; כאשר ביחס לניתוחים אלקטיביים נקבע כי חובה זו תתגבר ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל.
השאלה הצריכה הכרעה, איפוא, היא האם היה על הנתבע 1 להביא לידיעת התובעת עובר לניתוח את שיעור שכיחותו של אותו "סיכון" ל- "wound complications" (סיכון המתואר בטופס ההסכמה לניתוח) כפי הערכתו בספרות הרפואית האמריקאית (30%), כפי הערכתו של המומחה הרפואי מטעם הנתבעים (20%), או כפי הערכתו "הגסה" שלו עצמו – בין 3% ל-5%. ברם, אין בראיות מטעם התובעת מסד לקביעה כי בקהילה הרפואית בישראל, האמונה על ניתוחי הקטנת חזה, נוהגת פרקטיקה של מסירת המידע האמור למטופלות פוטנציאליות.
אשר לשלב ביצוע הניתוח – נקודות המוצא לדיון והכרעה תהנה כי בהינתן נתוניה האישיים של התובעת עובר לניתוח – חזה שהוגדר על ידי הנתבע 1 כ"Gigantomastia שדיים מכבידים, גדולים מאוד ונפולים", אזי שיטת הניתוח שהוצעה על ידו לתובעת (השיטה הקנדית) ובוצעה בפועל היא אומנם זו שהתאימה לגודל החזה שלה. ברם, לאור הראיות שהובאו, תוצאת הניתוח אינה בהלימה ליעד שהוצב – הקטנת "שדיים ענקיים" בפרוצדורה המאפשרת "להגיע לקאפ C עם שד קטן וזקור יותר". בהקשר זה יש לציין, כי מדובר בפרוצדורה הכוללת הושבת המטופלת/המנותחת מספר פעמים במהלך הניתוח, קרי; הסרה מדורגת של רקמה, הינה, על פי עדותו של הנתבע 1, חלק אינטגרלי מניתוח הקטנת חזה וככזה דומה כי מתבקשת מאליה הקביעה לפיה על דו"ח הניתוח לשקפה. דא עקא, הרשומה הרפואית בעניין זה חסרה, ועובדה זו מעבירה את נטל ההוכחה לכתפי המנתח. במקרה דנן, טענתו של הנתבע 1 לפיה תוצאת הניתוח הינה התוצאה המיטבית, זו שהתחייבה מנתוניה האישיים של התובעת וההולמת את הפרקטיקה הרפואית הנוהגת, לא הוכחה. לא הוכח כי הסרת הרקמה משני השדיים בוצעה באופן מדורג כפי המקובל, ואף לא הוכח כי קבלת ההחלטה להסיר את כמות הרקמה שהוסרה בפועל הייתה בהלימה לאמות המידה הרפואיות המקובלות וכי אומנם הוסרה הכמות "המקסימלית". במצב זה, המסקנה המתבקשת היא שמדובר ב"תוצאה רשלנית", כטענת התובעת.
אשר למהלך הפוסט-ניתוחי – הטיפול בתובעת תועד באופן לוקה בחסר, תוך פגיעה בשתי תכליותיה של הרשומה הרפואית – האחת המשך הטיפול המושכל בתובעת, השנייה כראיה מזמן אמת (ומכאן משקלה) למצבה הרפואי של התובעת ולטיפול שניתן לה. במקרה דנן נראה, כי חלקים בלתי מבוטלים מעדותו של הנתבע 1, שעניינם בתיאור מצבה של התובעת כשפגש בה ובטיפול שניתן על ידו אחרי הניתוח, אינם נסמכים על רישום מפורש מזמן אמת אלא הינם פרי פרשנות הכתוב והסקת מסקנות ממנו, הכל בדיעבד. בפסיקה שנדרשה לדוקטרינת הנזק הראייתי, נקבע כי "הגם שקיומו של נזק ראייתי מעביר את הנטל לנתבע למלא את העמימות העובדתית שנוצרה, עדיין הנטל לביסוס הטענה לקיום נזק ראייתי, על כלל הרכיבים שנמנו, מוטל על התובע. הרכיבים שנקבע כי נדרשים לביסוס טענה לנזק ראייתי, הם עמימות עובדתית; שנוצרה כתוצאה מנזק לראיות שבשליטת הנתבע; עקב התרשלות הנתבע; ובאופן שמונע מהתובע להוכיח עובדות הנדרשות לתביעתו. יודגש כי מכוחה של הדוקטרינה הנטל יועבר רק ביחס לאותן עובדות שהנתבע פגע באפשרותו של התובע להוכיח, ולא ביחס לכל רכיב שהוא החיוני להוכחת יסודות התביעה. במקרה דנן, לא נטען ולא הוכח כי אלמלא ההתרשלות היו נותרות לתובעת צלקות שונות מאלה שנותרו ("צלקות רגילות" של ניתוח הקטנת חזה). המומחה מטעם התובעת בחוות דעתו ובעדותו לא התייחס ל"פרוגנוזה" ביחס לצלקות בהינתן טיפול שונה מזה שקיבלה התובעת בשלב הפוסט ניתוחי. כל שנטען היה, כאמור, ביחס למשך תקופת הריפוי וההחלמה. כך גם לא נטען ולא הוכח כי בשל עמימות עובדתית שנגרמה באשמת הנתבעים לא ניתן להעריך את תוצאות הטיפול השונה, ומשכך נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובעת והיא לא השכילה להרימו.
משמעות הדברים הינה, כי הנתבע 1 התרשל כלפי התובעת בשניים – בשלב ביצוע הניתוח בכל הנוגע לכמות הרקמה שהוסרה, אשר כפועל יוצא הותירה את התובעת עם חזה שאינו "קטן וזקור יותר", ובשלב הפוסט-ניתוחי בהחלטה לטפל בסיבוך באופן שמרני תחת טיפול כירורגי, שהביאה להארכת משך הריפוי וההחלמה, הכרוכים בכאב וסבל. לעומת זאת, על יסוד מארג ראיות כולו, אין לקבוע כי בנתבעת 2 כ"עוזר מנתח" קיבלה או אמורה הייתה לקבל החלטות מקצועיות במהלך הניתוח, לרבות זו הקשורה בכמות הרקמה שתוסר; משכך, לא ניתן לחייבה ברשלנות. לגבי שאלת הנזק – אין צורך לקבוע את שיעור הנכות הצמיתה שנותרה לתובעת בגין הצלקות, הן מן הטעם שיש לפצותה, כעתירתה בסיכומיה, בגין עלות "ניתוח מתקן", אשר תכליתו, בין השאר, להיטיב את מראה הצלקות, והן מהטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין מראה הצלקות לניתוח עצמו או לטיפול בתקופת ההחלמה. עם זאת, ניתן להעמיד את נכותה הרפואית הזמנית של התובעת למשך שלוש שנים ממועד הניתוח על 10% ולקבוע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5%. האפשרות להטבה במצבה של התובעת בעקבות סיום ההליך המשפטי וביצוע 'ניתוח מתקן' ניצבים נגד עיניי, אך יקשה עלי לקבוע כי לאחריהם הנכות תתאיין. עיקר נזקה של התובעת בא בגדר ראש הנזק של כאב וסבל, שבמסגרת קביעת שיעורו יש להתחשב בכך שהתובעת נישאה לאחר הניתוח ועומדת לה האפשרות ל"ניתוח מתקן". את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה יש להעמיד על סך של 275,000 ₪. כן זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, עזרה לזולת, והוצאות רפויות, לרבות עלות הניתוח המתקן – בשיעור של של 80,000 ₪. אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי נוסף בגין פגיעה באוטונומיה.
לאור האמור, התביעה התקבלה באופן חלקי ביחס לנתבע 1 בלבד; נקבע כי על הנתבע לשלם לתובעת פיצוי כולל בסך של 549,286 ₪.
תא 46174-06-19 .ק נ' פרופ' אייל וינקלר (ניתן ביום: 6.5.25)
Reload document 
Open in new tab