ביום 2 ביוני 2020, באתר בנייה ברחוב הלח"י בבני ברק, נהג המערער ביעה אופני וביצע עבודות עפר. באותו זמן, מר דור יאיר ז"ל, מהנדס האתר, שחבש קסדת בטיחות ולבש אפוד זוהר הלך לאורך דרך העפר באתר ודיבר בטלפון. המערער שפנה בעיקול בדרך העפר לאחר העמסת העפר על כף היעה, נסע לאחור דרס את יאיר שנהרג במקום.
בית משפט השלום לתעבורה הרשיע את המערער בגרימת מותו של מר יאיר בנהיגה רשלנית וגזר עליו 22 חודשי מאסר בפועל, 12 שנות פסילת רישיון נהיגה ופיצוי בסך 50,000 ₪ לאלמנתו של המנוח. בפני בית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין.
המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי האירוע הינו תאונת דרכים ולא תאונת עבודה, שכן לטענתו היעה האופני בו נהג אינו "רכב מנועי" ודרך העפר באתר אינה "דרך". לשיטתו, היה על הדיון להתקיים בבית משפט שלום ולא בבית משפט לתעבורה, אשר שפט אותו תחת "משקפי" אחריות קפידה וחבות מוחלטת. בנוסף, טען המערער כי בית המשפט שגה בקביעה שהתרשל ובקביעת קשר סיבתי בין רשלנותו למות המנוח. לטענתו, מרשו נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים ובית המשפט קבע רשלנות רק על בסיס היכולת להבחין במנוח, דבר שאינו מספיק. בנוסף סברה הרגנה כי סטנדרט הזהירות שנקבע אינו סביר באתר בנייה וכי חלה חובת זהירות מוגברת גם על הולכי רגל. אשר לקביעת רשלנות על בסיס "העמסה חורגת" של כף היעה נטען כי היא שגויה וחסרת בסיס שכן בית המשפט לא התייחס ל"מימד סובייקטיבי" של רשלנות, כמו גילו וניסיונו. עוד נטען לניתוק קשר סיבתי משפטי עקב "גורם זר מתערב" שהוא תנועת המנוח. לבסוף, טענה ההגנה כי למנהל אתר הבנייה, מר גנץ, אחריות מוגברת וכי העונש שנגזר על מרשו חמור מדי ויש להתחשב בנסיבותיו האישיות ולבטל את רכיב פסילת רישיון הנהיגה, עקב הסיווג השגוי של התאונה.
מנגד, המדינה טענה כי פסק הדין נכון וכי אין להקיש מעניין עין חרוד, שכן ההגדרה של "רכב", שונה בין פקודת התעבורה לחוק הפיצויים. לטענתה, המערער התרשל בכך שלא נקט משנה זהירות באתר הבנייה, וכי התרשלותו התבטאה הן בהעמסת הכף והן באי-הבחנה במנוח, וכי יכול היה לראות את המנוח ממרחקים שונים. המדינה דחתה את טענת "הגורם הזר המתערב" וטענת האכיפה הבררנית, וטענה כי העונש ראוי לאור רמת הרשלנות הגבוהה והפגיעה בערך החיים, וכי מידת הענישה שהושתה מתבקשת מההלכה הפסוקה.
בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי בית המשפט לתעבורה נעדר סמכות לדון בתיק, וקבע כי הסמכות מעוגנת בסעיף 25 לפקודת התעבורה, המאפשר לבית המשפט לדון בעבירות לפי סעיף 304 לחוק העונשין שנעברו תוך שימוש ברכב. בית המשפט קבע שהיעה האופני נכנס להגדרת "רכב" לפי פקודת התעבורה, ולכן בית המשפט לתעבורה היה מוסמך לדון בכתב האישום. עוד נקבע כי סמכות בית המשפט לתעבורה אינה ייחודית וכי לרשויות התביעה שיקול דעת רחב בהחלטה על העמדה לדין.
בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המערער על הרשעתו בגרימת מוות ברשלנות, וקבע כי המערער התרשל באופן חמור וכי רשלנותו היא שגרמה למותו של המנוח. נקבע כי המערער לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים, כגון הסתכלות ימינה לפני פנייה, וידוא שהולכי רגל אינם בדרך וצפירה. לפיכך, רשלנותו של המערער הייתה "הסיבה שבלעדיה אין" להתרחשות התאונה.
אשר לטענה כי התנהגות המנוח הייתה "גורם זר מתערב",, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא הבחין במנוח כלל, וכי התרחיש ההיפותטי שהעלה המערער אינו סביר. נקבע כי המבחן המרכזי להשפעתו של גורם זר מתערב הוא האם הייתה חובה על הנאשם, כאדם סביר, לצפות את התנהגות הגורם המתערב, וכי במקרה זה, המערער יכול היה וצריך היה לצפות את נוכחות המנוח.
בכל הנוגע לקביעת בית המשפט קמא כי מידת רשלנותו של המערער הייתה "גבוהה, מתמשכת וחמורה", ציין המחוזי כי למרות שמערער היה מודע היטב לסיכונים הקיימים באתר הבניה, הוא לא מילא אחר חובתו הבסיסית והיא להביט לימין טרם ביצוע הפנייה ימינה ובכך שהעמיס את הכף לעייפה, תוך צמצום שדה הראייה. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא לנכון להקל בעונש המאסר בפועל, ולהעמידו על 17 חודשים, בשל העובדה שבאתר הבנייה לא ניתן הדגש הראוי להיבט הבטיחותי. צויין כי מנהל העבודה לא הכיר את "תכנית ניהול הבטיחות באתר", וכי נהלי הבטיחות לא חודדו באורח סדור לעובדים ועל-כן יש ליתן משקל מסויים לפן זה.
Reload document 
Open in new tab