פסק הדין עוסק בשאלת תוקפו של הסכם שלום בית ולחלופין גירושין שנחתם בין בני זוג בשנת 2015 אך לא אושר בבית המשפט כנדרש לפי חוק יחסי ממון. המחלוקת נסבה הן על עצם תוקפו של ההסכם חרף היעדר אישור שיפוטי, והן על תוספת בכתב יד שהוספה להסכם שנים לאחר חתימתו, ובה הוחרגו לכאורה זכויות הפנסיה של האישה מאיזון משאבים. בית המשפט בחן את תחולת דוקטרינת ההשתק השיפוטי, את חריג הפסיקה המכיר בהסכם ממון שלא אושר, את טענות הכפייה והעושק, ואת משמעות חוות דעת המומחית לכתבי יד. בסופו של יום נקבע כי ההסכם המקורי מחייב את הצדדים מכוח עקרונות תום הלב וההסתמכות, ואילו התוספת בכתב יד אינה חלק ממנו.