שם השופט/ת: מיכל סער
פסק הדין עוסק במחלוקת ירושה משפחתית מורכבת סביב תוקפה של צוואה בעדים שערכה אם המשפחה בשנת 1996, ובה השליכה את מלוא רכושה לשניים מילדיה תוך הדרת בנה השלישי מן העיזבון. לצד ההליך לקיום הצוואה נדונה גם תביעה לביטול הסכם מתנה שבמסגרתו העבירה המנוחה בשנת 2007 את זכויותיה בדירת מגוריה לשני ילדיה הזוכים בצוואה. המתנגד טען כי הצוואה נערכה תוך השפעה בלתי הוגנת, כי המנוחה לא הבינה את תוכנה משום שנכתבה בעברית, וכי המבקשים רימו את האם והחתימו אותה הן על הצוואה והן על הסכם המתנה. מנגד טענו המבקשים כי הצוואה משקפת את רצונה האותנטי של המנוחה, אשר ביקשה להדיר את הבן בשל יחסו כלפיה והתנהלותו לאורך השנים. בית המשפט דחה את ההתנגדות, קיבל את הבקשה לקיום הצוואה ומחק את התביעה לביטול הסכם המתנה, תוך הדגשה כי חופש הציווי ורצון המת הם עקרונות יסוד בדיני הירושה הישראליים.
רקע עובדתי: המנוחה הלכה לעולמה בשנת 2014 כשהיא בת תשעים. למנוחה היו שלושה ילדים המבקש, המבקשת והמתנגד. ביום 29.2.1996 ערכה המנוחה צוואה בעדים בשפה הערבית, במסגרתה הורישה שני שלישים מרכושה לבנה המבקש ושליש לבתה המבקשת. למתנגד לא הורישה דבר, ואף ציינה במפורש בגוף הצוואה כי לא ציוותה לו חלק מרכושה משום שאינו מתנהג אליה בצורה נאותה. הצוואה נחתמה בפני עורך הדין והנוטריון ט.ל ועד נוסף. בעת עריכת הצוואה היה בעלה של המנוחה, אביהם של הצדדים, עדיין בין החיים, והוא נפטר מספר חודשים לאחר מכן. בשנת 2007 העבירה המנוחה ללא תמורה את זכויותיה בדירת מגוריה בראשון לציון לשני ילדיה המבקש והמבקשת, בהתאם לאותם שיעורים שנקבעו בצוואה: שני שלישים למבקש ושליש למבקשת. העברת הזכויות נעשתה באמצעות הסכם מתנה מסודר, תצהירים ורישום בלשכת רישום המקרקעין.
מנגד טענו המבקשים כי מערכת היחסים בין המתנגד לבין המנוחה הייתה קשה ורוויית איומים. לדבריהם, המתנגד נהג להופיע בבית האם במטרה לקבל ממנה כספים, איים עליה ואף דרש ממנה למכור את הדירה כדי לממן את בניית ביתו. המבקשים הציגו תלונה שהגישה המנוחה במשטרה בשנת 2005 בגין איומים מצד המתנגד, וטענו כי בעקבות תחושת האיום החליטה המנוחה לממש עוד בחייה את רצונה להוריש את הדירה למבקשים בלבד.
דיון משפטי: פסק הדין נפתח בהצגת העיקרון המרכזי בדיני הירושה, כיבוד רצון המת וחופש הציווי. בהקשר זה הסתמכה השופטת סער על פסק הדין בע"א 724/87 ורדה כלפה נ' גולד וכן על בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני, שבהם הודגש כי בית המשפט ייטה להימנע ככל האפשר מפגיעה ברצון המצווה, וכי המבקש לפסול צוואה נושא בנטל כבד במיוחד. בית המשפט הבהיר כי תפקידו אינו לבחון האם הצוואה צודקת או מוסרית, אלא האם היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.
הסוגיה המרכזית שנבחנה הייתה טענת ההשפעה הבלתי הוגנת. בית המשפט הפנה לסעיף 30(א) לחוק הירושה, הקובע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית בטלה. לצורך בחינת הטענה הסתמך בית המשפט על ההלכה המרכזית שנקבעה בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, שבה גיבש בית המשפט העליון את ארבעת מבחני העזר לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, מבחן קשרי המצווה עם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה. ביישום מבחני הלכת מרום קבע בית המשפט כי המתנגד לא הצליח להוכיח תלות של המנוחה במבקשים בעת עריכת הצוואה בשנת 1996. הוכח כי באותה עת הייתה המנוחה עצמאית, התגוררה בביתה עם בעלה, אירחה בני משפחה ושמרה על קשרים חברתיים ומשפחתיים תקינים. בהמשך דן בית המשפט בטענת המתנגד כי האם כלל לא הבינה את תוכן הצוואה משום שלא ידעה לקרוא עברית. השופטת סער דחתה טענה זו לאחר שבחנה את מכלול הראיות. נקבע כי המתנגד לא עמד בנטל להוכיח שהמנוחה לא הבינה עברית. הוצגו תמלילי שיחות שנערכו בין המנוחה לילדיה, ובהם דיברה עברית באופן שוטף.
סוגיה נוספת שנבחנה הייתה טענת המתנגד כי האם ביקשה לבטל את הצוואה ולערוך צוואה חדשה. בית המשפט ניתח בהרחבה את משמעותם המשפטית של התצהירים שעליהם חתמה האם בפני עורכת הדין א' בשנת 2008. בתצהירים אכן ציינה האם כי היא מעוניינת לערוך צוואה חדשה ולחלק את רכושה באופן שווה בין ילדיה. ואולם בית המשפט הדגיש כי רצון בלתי ממומש לשנות צוואה אינו שקול לביטול צוואה קיימת. השופטת סער עמדה על הוראות חוק הירושה בנוגע לדרכים הפורמליות לביטול צוואה, וקבעה כי כל עוד לא נערכה צוואה חדשה, לא הושמדה הצוואה הקודמת ולא בוצע אקט משפטי ברור של ביטול הצוואה המקורית עומדת בתוקפה.
בהמשך בחן בית המשפט את הסכם המתנה שנחתם בשנת 2007. אף שקבע כי למתנגד אין כלל מעמד לתקוף את הסכם המתנה, משום שאינו יורש לפי הצוואה, בחן בית המשפט גם את הטענות לגופן. נקבע כי הסכם המתנה תואם במדויק את חלוקת הרכוש שנקבעה בצוואה, ולכן מהווה חיזוק לכך שזה היה רצונה העקבי של המנוחה לאורך שנים. עוד הודגש כי המתנה הושלמה ברישום כדין וכי המנוחה שמרה לעצמה זכויות מגורים מלאות בדירה לכל ימי חייה, נתון המלמד כי הייתה מודעת היטב למשמעות ההסכם ופעלה להבטחת זכויותיה.
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי המתנגד לא הצליח להרים את הנטל הכבד המוטל על המבקש לפסול צוואה. לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת, לא הוכח שהמנוחה לא הבינה את תוכן הצוואה, ולא הוכח כי המבקשים פעלו בתרמית. מנגד הוכח כי הצוואה משקפת רצון עקבי ומתמשך של המנוחה להעדיף את שני ילדיה האחרים ולהדיר את המתנגד בשל יחסיו עמה. לפיכך נדחתה ההתנגדות, התקבלה הבקשה לקיום הצוואה, והתביעה לביטול הסכם המתנה נמחקה מחוסר מעמד.
ת"ע 17301-04-18 המתנגד נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (ניתן ביום: 6.5.26)
Reload document 
Open in new tab