הרכב השופטים: י' וילנר, א' שטיין, ח' כבוב
התקבל בחלקו ערעור שעניינו זכותו של ילד מאומץ לעיין ברישומים הנוגעים אליו בפנקס האימוצים; נקבע כי לנוכח מרכזיותו של עיקרון טובת הילד בחוק האימוץ, קיימת בהקשר זה חזקת גילוי, שניתנת לסתירה רק כאשר היעתרות לבקשת המאומץ צפויה לגרום להורה נזק ממשי, אשר חורג מהתחושות הקשות הכרוכות ברגיל במצב דברים מעין זה.
רקע עובדתי: בקשת רשות ערעור על על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שבמסגרתו נדחתה תביעת המבקשת לפי סעיף 30(ב) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, בה ביקשה כי יותר לה לעיין ברישומים הנוגעים אליה בפנקס האימוצים. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי יש לדחות את תביעת המערערת, למרות רצונה העז להתחקות אחר זהות אמה הביולוגית, לגלות את שורשיה ולקבל תמונה מלאה יותר ביחס לסיפור חייה ולמצבה הרפואי; נקבע כי לנוכח הסירוב הברור, העיקש, המתמשך, של האם הביולוגית בחשיפתה, זכותה שלא ייחשפו פרטיה המזהים גוברת על זכות המערערת לגלות את זהות אמה הביולוגית; וכי קבלת התביעה משמעותה התעלמות מרצון האם לשמור על פרטיותה, על יציבות חייה ועל הבית שבנתה לעצמה מעת שמסרה את המערערת לאימוץ. במסגרת הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, התחייבה המערערת כי היא מסתפקת בקבלת פרטיה המזהים של האם הביולוגית, ומתחייבת שלא ליצור עמה קשר; חרף זאת, הערעור נדחה לנוכח הנזק הממשי העלול להיגרם לאם הביולוגית ולמשפחתה מחשיפת פרשת האימוץ. המערערת הדגישה בטיעוניה, כי זכותו של אדם לדעת מיהם הוריו הביולוגיים היא "זכות נפילים" אשר נגזרת מכבוד האדם; וכי הפרקטיקה בשירות למען הילד מעניקה להורה הביולוגי זכות וטו ביחס לזכות המאומץ לעיין בתיק האימוץ. המשיבה טענה, מנגד, כי זכות ההורים הביולוגיים שלא לחשוף את זהותם היא חלק מזכותם לפרטיות; וכי הזכות לפרטיות ולשמירת החיסיון בעניין האימוץ היא עיקרון בסיסי בדיני האימוץ.
דיון משפטי: בית המשפט העליון, דן בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית שטרם לובנה, בדבר האיזון שנקבע בסעיף 30(ב) לחוק האימוץ, בין רצון המאומץ לעיין בפנקס האימוצים ולגלות את זהות הוריו הביולוגיים, לבין רצון ההורים הביולוגיים למנוע עיון כאמור, ולפיכך, יש ליתן רשות ערעור במקרה דנן. באופן כללי, מוסד האימוץ בישראל הוא מהסוג המכונה "אימוץ סגור", אשר מאופיין בניתוק פיזי ומשפטי בין המאומץ להוריו הביולוגיים (סעיף 16 לחוק האימוץ). זאת, להבדיל מ"אימוץ פתוח", שבמסגרתו נשמר קשר מסוים בין הקטין המאומץ למשפחתו הביולוגית (עם זאת, במקרים חריגים שבהם טובת הילד מצדיקה זאת, חוק האימוץ מאפשר גם מקרים של "אימוץ פתוח"). לנוכח האמור, חוק האימוץ קובע חיסיון על פרטים שעשויים להוביל לזיהוי ההורה הביולוגי, המאומץ והמאמץ (סעיפים 30 ו-34 לחוק האימוץ). פרטים מזהים כאמור שמורים ב"פנקס האימוצים", אשר מנוהל בידי רשם שממנה שר המשפטים וכולל פרטים שונים שנקבעו בתקנות פנקס האימוצים, התשכ"ד-1964. בין היתר, הפנקס כולל את שם המאומץ לפי צו האימוץ ולפניו; תאריך ומקום לידתו של המאומץ; שמות ההורים הביולוגיים, דתם ואזרחותם; ושמות המאמצים ואזרחותם. ככלל, פנקס האימוצים אינו פתוח לעיון, והחריגים לכלל זה מוסדרים במסגרת סעיף 30 לחוק. סעיף 30(ב) לחוק קובע, כי "לפי בקשת מאומץ שמלאו לו 18 שנים, רשאי עובד סוציאלי לפי חוק האימוץ להתיר לו לעיין בפנקס ברישום המתייחס אליו; סירב העובד הסוציאלי לבקשה, רשאי בית המשפט להתיר את העיון לאחר קבלת תסקיר מעובד סוציאלי לפי חוק האימוץ". במצב הדברים הרגיל, רצונו של מאומץ לגלות את זהות הוריו הביולוגיים נובע, בעיקרו של דבר, מכמיהה לעמוד על רכיבי זהותו ולדעת מנין בא; זכותו של אדם לדעת מיהם הוריו הביולוגיים נכללת בגדר זכותו לאישיות, שהיא זכות-בת של הזכות החוקתית לכבוד. נוסף על כך, רצונו של מאומץ לגלות את זהות הוריו הביולוגיים עשוי להתקשר גם לצרכים בריאותיים ורפואיים, למשל בנוגע למחלות גנטיות. הדבר עשוי להיות רלוונטי הן למאומץ הן לילדיו, ובמקרים מסוימים היעדר מידע כאמור עלול להעמידם בסכנה. כמו כן, לנוכח האמור בסעיף 16(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, אשר קובע זכות ירושה לפי דין של המאומץ וצאצאיו ביחס לבני משפחתו הביולוגית, רצון המאומץ לדעת מיהם הוריו עשוי להתקשר גם לזכותו החוקתית לקניין. אל מול טובת המאומץ לעיין בפנקס האימוצים, עומדת זכות ההורים הביולוגים לפרטיותם. מסירת ילד לאימוץ על-ידי הורה ביולוגי נעשית פעמים רבות תחת מעטה של סודיות וחיסיון של התהליך. בנסיבות אלו, שיבה פתאומית של הילד לאחר שנים, עלולה לטלטל מן היסוד את עולמו של ההורה, ובמיוחד של האם הביולוגית. פתיחת הפרשה ועיסוק בה – לא כל שכן, חשיפתה – לאחר שנים, עלולה לפעור פצעים אלו ולגרום תחושות קשות של פחד, חרדה והשפלה. רצונו של הורה ביולוגי שזהותו לא תיחשף בפני המאומץ מעוגן בזכות הנכבדה של ההורה לפרטיות ולצנעת חייו. בעיקרו של דבר, זכות זו נוגעת לאינטרס היחיד לשמור לעצמו מידה של אנונימיות ואינטימיות הקשורה במתן אפשרות לאדם "להיעזב לנפשו" ולהימנע מחשיפה אישית וממסירת מידע אודותיו שאינו מעוניין שיימסר.
לנוכח האמור, קיימת חשיבות יתרה לבחינה דקדקנית ואיתור נקודת האיזון שקבע המחוקק במסגרת סעיף 30(ב) לחוק בין האינטרסים שעל הפרק. כידוע, הוראותיו של חוק משמשות ראשון במעלה במעלה להתחקות אחר כוונת המחוקק ותכלית החקיקה. בתוך כך, עיון בדבר החקיקה כיחידה שלמה ואורגנית עשוי להצביע על התכלית המונחת ביסודה. נושא החקיקה, טיב ההסדרים ויחסי הגומלין שביניהם, עשויים לשמש בסיס להסקת מטרת החקיקה. בהקשר דנן, סעיף 1(ב) לחוק האימוץ קובע שכל החלטה בהליכי אימוץ תינתן אם נוכח בית המשפט שהיא "לטובת המאומץ"; ולפי לשון הסעיף ותכליתו, הוראתו חלה גם על סוגיית העיון בפנקס האימוצים. סעיף חוק זה אף הוגדר בפסיקה בתור "חוקת האימוץ", בבחינת כל התורה כולה שהיתר משתלשל הימנה. משמעות הדברים הינה שהחלטה בבקשת מאומץ לפי סעיף 30(ב) לחוק תינתן אם נוכח בית המשפט שהיא לטובת המאומץ; מכאן יש ללמוד שכברירת מחדל, חוק האימוץ מבכר את רצון המאומץ לעיין בפנקס ולגלות פרטים מזהים על הוריו הביולוגיים, על פני רצונו המתנגש של ההורה הביולוגי. נראה כי נקודת המוצא האמורה נובעת גם מהוראת סעיף 30(ב) לחוק עצמה, לפיה לא הוענקה להורים הביולוגיים זכות כלשהי בקשר לזכות העיון של המאומץ, לא כל שכן זכות וטו על מימושה; כך גם לגבי הזכות להשיג בפני בית המשפט על החלטת עו"ס בקשר לעיון בפנקס. המחוקק לא ביאר מהם אותם מקרים חריגים שבהם התנגדות ההורה הביולוגי תצדיק דחיית בקשת מאומץ לפי סעיף 30(ב) לחוק. אין לקבוע במקרה דנן רשימה סגורה וממצה של אותם מקרים; הם צריכים להיות מאופיינים בנסיבות מיוחדות, שבהן היעתרות לבקשת המאומץ צפויה לגרום להורה נזק ממשי, אשר חורג מהתחושות הקשות הכרוכות ברגיל במצב דברים מעין זה; וכאשר נזק ממשי זה, עולה באופן משמעותי על הנזק שצפוי להיגרם למאומץ כתוצאה מדחיית בקשתו. לדוגמא, ייתכן כי ניתן למנות עם מקרים אלו נסיבות שבהן ההיריון נגרם כתוצאה מאינוס או גילוי עריות; נסיבות שבהן מתעורר חשש ממשי לחיי ההורה הביולוגי, לביטחונו האישי, לבריאותו, או להרס משפחתו; או נסיבות שבהן חשיפת זהותו בפני המאומץ תגרום להורה נזק רגשי או פסיכולוגי חמור. הנטל להוכחת נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל מוטל על כתפי ההורה הביולוגי. עשויים להימצא מקרים בהם התנגדות הורה ביולוגי לבקשת מאומץ לעיין בפנקס נעוצה בחשש של ההורה מפני האפשרות כי המאומץ ייצור קשר עמו או עם מי מבני משפחתו, לנוכח השלכות הטמונות מבחינת ההורה באפשרות כזו. במקרים אלה, וכאשר מאפייניו של הנזק עשויים להצדיק את דחיית בקשת המאומץ – יש לשקול להציע למאומץ להסתפק באפשרות לעיין בפנקס ולהתחייב שלא ליצור קשר עם ההורים הביולוגיים או קרוביהם. נראה כי קיים פער בין האופן שבו פורש ויושם ההסדר הקבוע בסעיף 30(ב) לחוק במקרה דנן, לבין האופן שבו יש לפרשו וליישמו בהתאם לקביעות שפורטו. כך, נראה שהתסקירים מטעם עו"ס חוק האימוץ שהוגשו לבית המשפט, היו חסרים. למרות הסכמה מפורשת מצד המערערת להסתפק בקבלת פרטיה המזהים של האם הביולוגית, והתחייבותה להימנע מיצירת קשר עמה, בין במישרין ובין בעקיפין, ואף על פי שדחיית בקשת המערערת במקרה דנן מבוססת בעיקרה על הנזקים שעלולים להיגרם לאם הביולוגית כתוצאה מהאפשרות שהמערערת תיצור עמה קשר – הרי שבקשת המערערת לא נשקלה. במצב זה, יש להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת שידון מחדש בבקשת המערערת.
השופט א' שטיין ציין, כי פסק-דינה של השופטת וילנר מקובל עליו במלואו – בכפוף להבהרה. לשיטתו, חזקת הגילוי העומדת למאומץ – ביחס לשמותיהם של הוריו הביולוגיים – ניתנת לסתירה בהתקיים טעמים כבדי משקל הכוללים חשש ממשי לפגיעה בתאו משפחתי של ההורה הביולוגי ובמערכת זוגית שהלה הקים – ולא רק פגיעות בהיבט הנפשי. באשר להתחייבות המאומץ שלא לנסות וליצור קשר עם הורהו הביולוגי, כל אימת שההורה הביולוגי אינו חפץ בקשר – הפרתה עלולה, בנסיבות מסוימות, להגיע לכדי הטרדה מאיימת כמשמעה בסעיף 2 לחוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001. לאור האמור, הערעור התקבל באופן חלקי. נקבע, כי התיק יושב לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שידון מחדש בבקשת המערערת לפי סעיף 30(ב) לחוק, בהתאם לקביעות דלעיל ביחס למשמעות ההסדר הקבוע בו ולקווים המנחים ליישומו. בנוסף, בית המשפט ייתן דעתו להתחייבות המערערת להסתפק בגילוי זהות אמה ולהימנע מיצירת קשר עמה במישרין או בעקיפין.
בעמ 420/24 פלונית נ' פרקליטות המדינה - המחלקה האזרחית (ניתן ביום: 29.9.24)
Reload document 
Open in new tab