הרכב דיינים: הרב דוד יוסף, הרב שלמה שפירא, הרב מימון נהרי
ביה"ד הגדול קיבל את הערעור וקבע כי לבית הדין הרבני סמכות הלכתית ומשפטית להורות לבעל לצאת מדירת מגורי בני זוג – דירה הרשומה ע"ש אם האישה, וטענת האיש לזכויות ממוניות בה מתבררת בביהמ"ש – לצורך סידור ג"פ ומורה לביה"ד האזורי ליתן צו כאמור.
רקע עובדתי: ערעור האשה על החלטת ביד"ר אזורי שקבע שאף שהצדדים חייבים להתגרש, מכיוון שהם מתגוררים בבית אחד, בבית הרשום על שם אם האשה, אין אפשרות הלכתית לסידור גט פיטורין. בהחלטת בית הדין נקבע עוד, שמכיוון שההליכים לגבי הבעלות והזכויות בבית הרשום כאמור ע"ש אם האישה, מתנהלים בבית המשפט, בתביעת הבעל נגד אם האשה, כשלבית הדין אין סמכות לדון בתביעה שכזו, בית הדין לא יוציא צו המורה לאחד הצדדים לפנות את הבית כתנאי לסידור גט, ורק כשעניין זה יוכרע בבית המשפט או שאחד הצדדים יעזוב את הבית, ייקבע מועד לסידור גט.
דיון משפטי: ביה"ד הרבני הגדול קיבל את הערעור וקבע כי אין חולק ששני הצדדים אינם רוצים זה בזו ומואסים זה בזו. הצדדים החליטו להתגרש לפני למעלה משנתיים, שניהם הגישו תביעת גירושין ושניהם עומדים בתביעתם, הבעל הסכים למחוק תביעתו, מפני שלא רוצה לעזוב את הדירה, אך עדיין רוצה להתגרש ודורש שהאשה תעזוב; הסכסוך הוא במלוא עוצמתו למעלה מעשר שנים, והצדדים אינם מקיימים חיי אישות. ובנוסף לכך לטענת הבעל, האשה מזנה ואסורה עליו. משכך בנידון דידן ששני הצדדים אינם רוצים זה בזו לדעת רבנו ירוחם כופין את הבעל להתגרש. עכ"פ מכיוון ששני הצדדים רוצים להתגרש, הם גם חייבים לעשות זאת, ולא שמעינן למי שאומר איני רוצה לתת גט, ואף אם מצהיר שרוצה לתת גט, אלא מתנה תנאים לנתינת הגט, אין שומעים לו; היכן שנראה לבית הדין שאין סיכויים לשלום־בית, והמניעה לגירושין אינה מחמת שצד אחד רוצה בחברו אלא מסיבה צדדית, חובה על בית הדין להשתדל שיתגרשו זה מזו; בנידון דידן שהצדדים נפרדים הרבה למעלה מי"ח חודש, הצדדים שונאים זה את זו ורוצים להתגרש, ודאי יש לחייב את המסרב לעשות כן; טעם נוסף לחייב את הבעל היא בגלל טענתו שהאשה אסורה עליו, וכן יש לחייב מטעם מאיס עלי. לאור האמור הצדדים חייבים להתגרש. מעת שבית דין פוסק שחובה על הצדדים להתגרש ואף אם רק ממליץ על גירושין. חובה על בית הדין לפעול למימוש פסק דינו, ואין הוא יכול לדחות הדברים, עד שיתרצו הצדדים. במה דברים אמורים? אין מדובר בענייננו על כפיית הגט (שבזה נצרכים תנאים שונים, שלא ברור אם התקיימו בנידון דידן), שכן בענייננו אין כפיה על הגירושין, שהרי שני הצדדים רוצים בכך. במצב זה חובת בית הדין היא לערוך את הגירושין על פי ההלכה, ואם יש מי שאומר אני מוכן לתת גט, אך אעשה כן כפי הבנתי ובתנאי לא נשמע לו וחובה על ביה"ד לאכוף עליו באמצעים שבידיי ביה"ד לכפות ציות לפסק דינו. בין על פי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) ובין על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין).
סמכות בית הדין הינה לדון בתביעת גירושין לקבל התביעה ולערוך את הגירושין כדין. בית הדין לא סיים את מלאכתו עד לסידור הגט. סידור הגט צריך להיות כפי ההלכה. כידוע, ללא הפרדת מגורים בית הדין לא מסדר גט, יהא הטעם מה שיהא, או מפני שזה חסרון בגירושין הראשונים או מפני שצריכה גט נוסף. לפיכך, חלק מחובת בית הדין, לצורך אכיפת פסק דינו, הוא לדאוג שהצדדים יהיו בנפרד. ולהשתמש בסמכויות המוקנות לו כדי לקיים את תפקידו. עניין זה הוא בסמכות ביה"ד אף אם טרם הוכרע העניין הממוני של זכויות הבעל בדירה.
בכל מקרה שבו בני הזוג עדיין תחת אותה קורת גג ואין הסכמה מי יעזוב את הדירה, אזי עם מתן פסק הדין לגירושין, על בית הדין לשקול ולהכריע בכל מקרה לגופו, על מי מבני הזוג מוטל לעזוב ולעבור למקום מגורים חילופי. אמנם בגמרא ובשו"ע נפסק כי במקרה שכח שניהם שווה, כגון ששניהם בשכירות או שהמדור של שניהם, על האשה לעזוב, אך זהו מדינא דגמרא כשאין שיקולים אחרים המכריעים את הכף, ואולם כאשר קיים שיקול אחר שמשקלו כבד יותר על פי ראות עיני בית הדין, רשאי בית הדין לפסוק שהבעל נדחה מפני האשה.
במקרה דנא, ביה"ד מביא הן נימוקים מההלכה והן נימוקים מהמשפט האזרחי מדוע יש לקבוע כי בעניינו יש להורות לבעל לעזוב את הדירה. בין היתר צוין כי משאין חולק שהדירה רשומה על שם האם, אין ספק שלאשה יש זיקה לדירה מכוח בעלות או מכוח רשות האם, זיקה גמורה לדירה, מה שלא קיים לגבי הבעל. דיין נוסף מבהיר בין היתר, כי כאשר הרישום בטאבו מעיד על כך שאם המשיבה היא הבעלים בדירה ובנוסף עצם העובדה שחתמו עמה על חוזה שכירות אין כאן ספק כלל שעל המשיב לצאת מן הדירה. לאור כל האמור בית הדין מקבל את הערעור ומורה לביה"ד האזורי להוציא צו המורה לבעל לפנות את הדירה, כדי שבית הדין יוכל לסדר גט, הכשר על פי ההלכה. כאמור הצו הוא צו הבנוי על סמכות בית הדין לדון בענייני גירושין וכדי לאכוף את פסק דינו שהצדדים חייבים להתגרש.
תיק 1499990/3 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום: 8.4.25)
Reload document 
Open in new tab