הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בצוותא. נאשם 2 הודה והורשע בנוסף בעבירה של ניסיון תקיפה סתם.
ביום 11.6.21 בשעת אחר הצהריים, עת הגיעו הנאשמים לרחוב בירושלים, הבחינו בשלטים על לוח מודעות שתלה כשעה קודם לכן המתלונן. נאשם 2 עצר את הרכב ליד לוח המודעות ונאשם 1 החל לתלוש את המודעות. באותו זמן הבחין המתלונן במעשיהם של הנאשמים, ניגש אליהם וביקש מהם להפסיק ושאל לפשר מעשיהם. במקום התפתח ויכוח במהלכו נאשם 2 שם יד על חזהו של המתלונן, והאחרון בתגובה ריסס גז פלפל על פניו של נאשם 1. נאשם 2 הוציא מקל מתא המטען של הרכב, רדף אחרי המתלונן והכה אותו מספר פעמים. במקביל, נאשם 1 רץ לעבר המתלונן, אחז בגופו בחוזקה והכה אותו. בהמשך המתלונן ריסס לעבר נאשם 2 גז פלפל.
בכתב אישום נוסף, נאשם 2 הודה והורשע בעבירה של ניסיון תקיפה סתם. מהעובדות עולה כי בין הנאשם למתלונן היה סכסוך שכנים, וביום 25.12.20 ניסה הנאשם לבעוט במתלונן בגבו.
תסקירי המבחן בעניינם של הנאשמים הציגו את נאשם 1 כצעיר ללא דפוסים אלימים, בעל שאיפות נורמטיביות, עם רמת סיכון נמוכה להישנות עבירות, ואילו את נאשם 2 תואר כמי שהביע אי גילוי אמפתיה לנפגעי העבירה אך עם שאיפות נורמטיביות ונכונות לטיפול, ורמת סיכון בינונית להישנות העבירות. ב"כ הצדדים נותרו חלוקים בשאלת ביטול ההרשעה, כאשר המאשימה סברה כי אין לקיים את התנאים לכך, והסניגור טען שיש מקום לבטל את ההרשעה נוכח גילם הצעיר של הנאשמים והקושי להוכיח נזק קונקרטי.
אשר לשאלת ההרשעה קבע השופט גבאי-ריכטר כי ביחס לנאשם 1, העבירה שבה הורשע אינה מן העבירות שבהן לא ניתן לבטל הרשעה, בין היתר לאור חלקו של המתלונן באירוע והתגרות מצדו, וחרף אי הוכחת הנזק הקונקרטי, הרשעתו מבוטלת. ביחס לנאשם 2, נקבע כי הצטברות ההרשעות בעבירות אלימות מלמדת על דפוס התנהגות בעייתי שאינו מצדיק ביטול הרשעה. כמו כן, נדחתה הטענה בדבר "הגמשת התנאים" על ידי הפסיקה,ונקבע שלא הוכח נזק קונקרטי שיצדיק ביטול הרשעה.
לאחר בחינת הסכמת הצדדים לעונש בראי אבני הבוחן של תיקון 113, הגיע השופט למסקנה שההסכמה ראויה, וגזר על נאשם 1 מאסר על תנאי, 140 שעות של"צ, התחייבות וצו מבחן. נאשם 2 נידון ל-180 שעות של"צ, מאסר על תנאי, התחייבות וצו מבחן. נוכח נסיבות התיק העיקרי, לא מצא השופט צורך להטיל פיצוי.
Reload document 
Open in new tab