הרכב השופטים: יצחק עמית, יעל וילנר, חאלד כבוב
נדחו ערעורים על פסק-דין בו הוטלה אחריות על דירקטור בחברת הימנותא וחברו, מתווך מקרקעין, בגין מעורבותם בעסקה סיבובית למכירת נכס ביבנאל בהפרש מחיר לרעת הימנותא; נקבע, כי במקרה של הדירקטור מדובר בהפרה בוטה של חובת האמונים כלפי החברה, על נגזרותיה (האיסור על הימצאות בניגוד עניינים, האיסור על נטילת הזדמנות עסקית וחובת הגילוי); לגבי המתווך נקבע כי בעניינו התקיימו יסודותיה של עוולת התרמית, וכי לחילופין ניתן לחייבו מכוח דוקטרינת "אחריות הזר המתערב" אשר מרחיבה את מעגל האחריות כלפי התאגיד, תוך הענקת מעמד מעין-קנייני ליחסי האמון הקיימים בו.
רקע עובדתי: שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד; ברקע הדברים, "עסקה סיבובית" בה נמכרו מקרקעין המצויים בשטחי המועצה המקומית יַבְנְאֵל למשיבים 5-4 בע"א 1137/23 (משיבים 4-3 בע"א 1163/23; בהתאמה – סער ו-מועלם – שחברת סער נמצאת בבעלותו); ומייד לאחר מכן, למשיבה 2 בערעורים (חברת הימנותא) – בסכום הגבוה ב-2,651,380 ש"ח מהעיסקה הראשונה. בגדרו של פסק הדין, הוטלה אחריות משפטית על המערער בע"א 1163/23 (להלן: דבוש), שכיהן כדירקטור בהימנותא ובחברת האם שלה, משיבה 1 בערעורים (קק"ל), בגין מעורבותו הפעילה בפרשה זו, שלימים זכתה לכינוי "פרשת יַבְנְאֵל"; ובשל הפרת חובת האמונים כלפי החברה, במספר מישורים שונים. כן הוטלה אחריות על המערער בע"א 1137/23 (דרעי), "חברו הטוב" של דבוש אשר שימש כמתווך בכלל העסקאות הנ"ל – בגין מצגי השווא שהציג בפני הימנותא ונציגיה, ובגין נטילת ההזדמנות העסקית ממנה. לאחר שנחשפה הפרשה, הגישו הימנותא וקק"ל את תובענתם לבית משפט קמא, נגד דרעי, דבוש, סער ומועלם (בגין האירוע אף נפתח הליך פלילי שעדיין תלוי ועומד). בית משפט קמא קיבל את התביעה נגד דבוש ודרעי, בסך של 3,128,628 ש"ח – ההפרש בין הסכום ששולם בעסקת סער-הימנותא ובין הסכום ששולם על-ידי סער בעסקה הראשונה לבעלים המקורי של המקרקעין (גולדמן), זאת בתוספת המע"מ ששולם על ידי הימנותא ביתר כפועל יוצא מכך. בעניינו של דבוש נקבע, בין היתר, כי הוא מסר עדות שקר ביחס למעורבותו בפרשה. במישור המשפטי נקבע, כי בהשתתפותו הפעילה בקידום עסקת גולדמן-סער, שעה שהוא מודע לכך שעסקת גולדמן-הימנותא מקודמת על ידי הימנותא – נטל דבוש הזדמנות עסקית של החברה. כן נקבע, כי דבוש הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו כלפי החברה והסתיר ממנה מידע – הן ביחס לעצם העובדה שברקע נרקמת עסקת גולדמן-סער, הן ביחס לפער המחירים בין העסקאות והן ביחס לקשרי החברות בינו ובין דרעי. אשר לדרעי, נקבע כי הוא היה המתווך בכל העסקאות, לרבות עסקת גולדמן-הימנותא שלא יצאה אל הפועל. בתוך כך הודגש, כי דרעי הסתייע בחברו הטוב על מנת לקדם את העסקה במסדרונות הימנותא; לא זו אף זו, אלא שדרעי הוסיף והסתייע בדבוש גם בעת קידום עסקת גולדמן-סער עצמה, כאשר הוא יודע שבכך דבוש מפר את חובותיו כדירקטור. במישור המשפטי נקבע, כי דרעי הציג מצגי שווא הן להימנותא והן לגולדמן, זאת בקשר לדרישות שהעלה כל אחד מהצדדים ביחס למחיר העסקה, תוך ניהול משא ומתן עם מספר צדדים במקביל ושימוש במידע שהגיע אליו מידי דבוש; אשר על כן לא זו בלבד שדרעי ביצע מעשי תרמית כלפי לקוחותיו, אלא גם כלפי הימנותא, ממנה נטל גם הזדמנות העסקית ששייכת לה.
דיון משפטי: בית המשפט העליון דחה את הערעורים ופסק כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוסס במידה לא מבוטלת על ממצאי עובדה ומהימנות. ערעורם של המערערים, אינו מצביע על כל עילה להתערבות חריגה בממצאים מעין אלה, לא כל שכן כאשר ניכר שבית משפט קמא "צלל אל מעמקי הראיות" ובחן את הטענות העובדתיות באופן יסודי ולפרוטרוט. עוד יש להדגיש כי אין כל בסיס לטענת "הדומינו" שהועלתה על ידי המערערים, לפיה משעה שנדחתה התובענה נגד מועלם וסער היה גם מקום לדחות את התובענה נגד דרעי, וכך בשרשור הדברים, לפטור מאחריות גם את דבוש. שהלוא, בניגוד לאופן שבו הוצגו הדברים בערעורים, הטענה כי נעשתה "עסקה סיבובית" כלל לא נדחתה על ידי בית משפט קמא. כל שנקבע הוא כי סער ומועלם לא היו מעורבים במזימה מראש, אלא כי היו אלה המערערים שפעלו מתוך ציפייה מבוססת לכך שלאחר השלמת העסקה עמם, הם יפעלו למכירת המקרקעין בשנית.
ערעור דבוש (ע"א 1163/23) – הפרק השלישי לחלק השישי בחוק החברות, התשנ"ט-1999, קובע את חובותיהם הבסיסיות של נושאי המשרה כלפי החברה, ובראשם – חברי הדירקטוריון. חובות אלה נועדו, בעיקרם של דברים, להתמודד עם "בעיית הנציג", הנובעת מההפרדה בין הבעלות בחברה ובין השליטה בה. החובה המרכזית המוטלת על נושאי משרה בחברה היא חובת האמונים, הקבועה בסעיף 254 לחוק החברות. הבסיס העיוני של חובה זו נשען – בשונה מחובת זהירות, שהיא "נזיקית" במהותה – על דיני עשיית עושר ולא במשפט, המתמקדים בהתעשרותו העצמית של המפר והמניע הסובייקטיבי שלו להפיק רווח אישי מן הפעולה. אשר לתוכנה של חובת האמונים, סעיף 254(א) לחוק החברות קובע את סטנדרט ההתנהגות הכללי שמצופה מנושא משרה בחברה, שלפיו "נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה"; הווה אומר: במסגרת פעולותיו על נושא המשרה להתחשב אך ורק בטובתה של החברה, וכך נאסר עליו מכל וכל לשקול את טובתו האישית. מדובר בסטנדרט התנהגות מחמיר למדי הנשען על הצדקה מוסרית, לפיה יש מקום להגן על ערך האמון הניצב בתשתית היחסים של נושא המשרה והחברה; וכך גם על הצדקה כלכלית, לפיה יש בהטלת חובת האמונים כדי להפחית את עלויות הנציג. הצדקות אלה מקבלות אך משנה תוקף שעה שמדובר בדירקטור, זאת בראי חשיבותו של תפקיד זה והשפעתו הרבה על ענייניה של החברה.
סעיף 256 לחוק החברות מגדיר את תוצאות הפרת חובת האמונים – על כלל ; הפרת החובה היא בבחינת הפרת חוזה, על כל המשתמע מכך, הן במישור יחסי העבודה שבין נושא המשרה ובין החברה, הן בעניין הסעדים שמוקנים בידי החברה, המוגדרים, אם כן, בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. כפועל יוצא מהוראות אלה, יכולה חברה לתבוע לאכיפת חובת האמונים, לפיצויים, ואף להשבת רווח; בשונה מחובת הזהירות, הפרתה של חובת האמונים אינה מותנית בכך שנגרם לחברה נזק.
במקרה דנן, השתלשלות מצביעה על כך שדבוש הפר באופן בוטה את חובת האמונים המוטלת עליו. הדברים נאמרים – הן בבחינת התנהלותו בכללותה, בראי הסטנדרט הכללי שמוטל על נושא משרה; הן אם פורטים התנהלותו לפרטיה, בראי שלוש נגזרותיה של חובת האמונים – האיסור על הימצאות בניגוד עניינים, האיסור על נטילת הזדמנות עסקית וחובת הגילוי. בהקשר זה קבע בית משפט קמא באופן חד-משמעי, כי דבוש סייע באופן פעיל לקידום עסקת גולדמן-סער הנוגדת עסקה שנבחנה על ידי החברה באותה העת; כי פעל בנעליו של דרעי כמתווך וכך הציב עצמו בניגוד עניינים; וכי הסתיר מידע מהדירקטוריון באופן מכוון ומתמשך. במעשיו אלו, נהג דבוש כלפי החברה בשרירותיות, תוך הפרת חובת הנאמנות כלפיה. עם התנהגות שכזו אין ניתן להסכין – אף בהיעדרם של יחסי אמון. התנהלות שיטתית זו רחוקה עד מאוד ממה שמצופה מדירקטור ב"עידן הממשל התאגידי" ואין ניתן לעבור עליה לסדר היום. מצופה מדירקטור שנקלע למצב בו חובותיו כלפי החברה עומדות במתח אל מול מחויבתו לחברו הטוב – לפעול באופן מיידי על מנת לחלץ עצמו ממצב דברים כאמור. והרי עצם ההימצאות בניגוד עניינים משמעותה הפרה של חובת האמונים, ואין נפקא מינה מה מבקש נושא המשרה להשיג בכך, אם בכלל מבקש הוא להשיג דבר מה. במקרה דנן, לא זו בלבד שדבוש נמנע מלגלות את העניין האישי שיש לו בעסקה בלא דיחוי, אלא שהוא המשיך למלא פיו מים לאורך כל ישיבת הדירקטוריון ואף הוסיף חטא על פשע כשהצביע בעדה. גם אין מקום לטענתו של דבוש כי החברה "מושתקת" מהעלאת טענות בעניין, משום שקיבלה החלטה מושכלת לרכוש את המקרקעין במחיר שנקבע; שכן, התנהלותו של דבוש עצמו היא שמנעה מחבריו לדירקטוריון לקבל החלטה מושכלת כנטען, על בסיס מלוא האינפורמציה הנדרשת להם. זאת ועוד. אין בטענתו של דבוש כי לא פעל על מנת להשיג טובת הנאה עבור עצמו, כדי לשנות מהמסקנה שהוא נטל הזדמנות עסקית של החברה. ובמישור הקשר הסיבתי – בנסיבות העניין, כאשר ניתן להניח שאלמלא מעשיו של כל אחד מהמערערים לא היה נגרם הנזק לחברה, אין נפקא מינה כי לא היה די במעשיהם לבדם, כפי טענתם.
מן הכלל אל הפרט – אין בעובדה שדרעי הציג מצגי שווא גם כלפי לקוחותיו ואף יתכן שהפר את חובותיו כלפיהם כדי לפטור אותו מאחריות למצגי שווא שהציג כלפי הימנותא, אף באותו הקשר ממש. כמו כן, אין בהיעדרם של יחסי אמון בינו ובין הימנותא כדי לעשות כן, כפי טענתו; שכן, מדובר בעוולה נזיקית, אשר לא זו בלבד שאינה מותנית בקיומם של יחסי אמון, הרי שהיא אינה תלויה גם בקיומם של יחסי "קרבה". אין גם די בטענתו של דרעי כי מלבד דמי תיווך "צנועים" הוא לא הפיק כל טובת הנאה; שכן, אין מדובר בעילה המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט, אלא על עוולה נזיקית, שהתקיימות יסודותה אינה תלויה, כאמור, במניעיו של המעוול או ברווח שהפיק – אלא בנזק הממוני שגרם. העובדות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, מלמדות כי לדרעי הייתה כוונה לנהל משא ומתן מקביל במטרה לקדם את אותה "עסקה סיבובית", כל זאת תוך הפרת חובותיו כלפי לקוחותיו וניצול תמימותם. את דבר ניהול המשא ומתן במקביל הסתיר דרעי גם מהימנותא, זאת אגב עידודו של דבוש לסייע בעדו על ידי הפרת חובותיו-שלו, להציג מצגי שווא נוספים כלפי החברה ותוך הזנתו במידע פנים על אודות העסקה. נסיבות כאמור עולות כדי הצגת מספר מצגים תרמיתיים. בהינתן מסקנה זו, לא מתעורר החשש שהעלה דרעי, לפיו יש בפסק דינו של בית משפט קמא משום פגיעה בהתנהלותן התקינה של עסקאות במקרקעין או כדי להשפיע לרעה על עסקי התיווך במקרקעין. שכן, אין בקביעה כי על מתווך במקרקעין נאסר לבצע תרמית כלפי הצד שמנגד, תוך שימוש במידע שהגיע אליו מאיש פנים המפר את חובותיו כלפי צד זה, כדי לאסור עליו להשיא את התמורה בעד הנכס הנמכר. מה גם, שהתנהלותו הנדונה הייתה כרוכה בהצגת מצגי שווא גם כלפי לקוחותיו, במטרה להקל על מכירת המקרקעין פעמיים, כאשר הרווח שהופק הועבר לידי סער, ולא לידי לקוחותיו.
זאת ועוד. ניתן להטיל עליו אחריות גם בשל מעורבותו הפעילה בהפרת חובותיו של דבוש. במדינות המשפט המקובל מושרשות היטב זה שנים רבות דוקטרינות המאפשרות להטיל אחריות משפטית על גורמים שונים ומגוונים המעורבים בהפרת חובות אמונים (וכן התחייבויות מסוגים אחרים), ובכלל אלה – בעלי שליטה, תאגידים, עורכי דין, יועצים פיננסיים ולעיתים אף הצד השני לעסקת מיזוג. כללים אלה, אשר ניתן לכנותן "דיני אחריות הזר המתערב", עוסקים בצורות שונות של יחסי אמון, לרבות יחסי אמון שבין דירקטורים ונושאי משרה אחרים ובין החברה בה הם מכהנים. בתוך כך, הם אוסרים על מעורבות מסוגים שונים – החל מביצוע בצוותא, המשך בשידול להפרה וכלה בסיוע להפרה שכזו. אין כל עוררין על כך שהטלת אחריות על זר מתערב, בפרט בהקשר התאגידי, מרחיבה את מעגל האחריות כלפי החברה, תוך הענקת מעמד מעין-קנייני ליחסי האמון הקיימים בה; וזאת, בדומה להגנה שמעניקה עוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין ליחסים חוזיים. אין לכחד כי הדבר מעורר קשיים מסוימים. אולם, הטלת אחריות – בנסיבות המתאימות לכך – עשויה להיות הכרחית על מנת לשמור על פעילותם התקינה של תאגידים, וכך גם של הכלכלה המודרנית. לאור האמור, הערעורים נדחו.
עא 1137/23 אליהו דרעי נ' בע"א 1163/23 (ניתן ביום: 5.5.25)
Reload document 
Open in new tab