שם השופט/ת: תמר סנונית פורר
פסק הדין עוסק בבקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת סכסוך רחב היקף בין חברת החשמול הספרדית סוסיאדד אספנולה דה מונטאיס אינדסטריאלס אס.איי לבין רכבת ישראל, הנוגע לפרויקט חשמול הרכבת הארצי. המבקשת עתרה למנוע מרכבת ישראל לגרוע מתכולת עבודתה בפרויקט את עבודות מסילה 431 ומקטעים c ו-d של המסילה המזרחית ולהעבירן לקבלנים חלופיים. השאלה המרכזית שנדונה הייתה האם לרכבת ישראל קיימת זכות חוזית לבצע ביטול חלקי של ההסכם עקב הפרות נטענות מצד המבקשת, והאם מתקיימים התנאים למתן סעד זמני שיאכוף למעשה את המשך ההתקשרות בין הצדדים. בית המשפט הכיר בכך שלמבקשת קיימת עילת תביעה לכאורית ושמדובר במחלוקת חוזית מורכבת המחייבת בירור מעמיק, אך קבע כי מאזן הנוחות, האינטרס הציבורי ושיקולי תום הלב מובילים לדחיית הבקשה לסעד זמני. בהתאם לכך נדחתה הבקשה לצו מניעה, תוך שמירת זכותה של המבקשת לתבוע פיצויים כספיים אם תוכיח את נזקיה.
רקע עובדתי: בשנת 2015, זכתה המבקשת, חברה ספרדית בינלאומית המתמחה בחשמול רכבות, במכרז רחב היקף של רכבת ישראל לביצוע פרויקט החשמול הארצי. הפרויקט נועד להחליף את מערכת ההנעה המסורתית בדיזל במערכת חשמלית מודרנית, וכלל חישמול של אלפי קילומטרים של מסילות קיימות וחדשות, הקמת תחנות השנאה, מערכות בקרה ותקשורת ותשתיות נוספות. מדובר בפרויקט לאומי בעל חשיבות ציבורית וכלכלית עצומה, בהיקף של מיליארדי שקלים, אשר נועד לשנות באופן יסודי את תשתית התחבורה הרכבתית בישראל. לצורך ביצועו חתמו הצדדים ביום 28.12.2015 על מערכת הסכמית רחבת היקף שכללה ארבעה כרכים מרכזיים, כאשר כרך C כלל את ההוראות החוזיות העיקריות של ההתקשרות. במהלך השנים, לנוכח עיכובים, קשיים ביצועיים, שינויים הנדסיים והשלכות המצב הביטחוני בישראל, נחתמו בין הצדדים שורה ארוכה של תוספות ותיקונים להסכם, אשר שינו מעת לעת את חלוקת האחריות, לוחות הזמנים ותכולת העבודות. בין התוספות המשמעותיות ביותר עמדה תוספת 11 שנחתמה ביום 9.2.2025, במסגרתה הורחבה משמעותית תכולת עבודותיה של המבקשת. במסגרת זו נוספו למבקשת עבודות חשמול במסילה 431 וכן במסילה המזרחית, שחולקה למקטעים a,b,c,d. היקף התמורה שנקבע עבור העבודות הנוספות עמד על מאות מיליוני שקלים – 75 מיליון ₪ עבור מסילה 431 ו-245 מיליון ₪ עבור המסילה המזרחית. לצד זאת נקבעו מועדי ביצוע מפורטים והמבקשת התחייבה להעמיד ציוד נוסף, כוח אדם מקצועי וערבויות ביצוע משמעותיות. ואולם, זמן קצר לאחר מכן החלה רכבת ישראל לטעון כי המבקשת מפרה באופן שיטתי ומתמשך את התחייבויותיה החוזיות, בין היתר באמצעות עיכובים ניכרים בלוחות הזמנים, אי העמדת צוותים כנדרש, אי המצאת ערבויות וביצוע לקוי של עבודות תחזוקה ובקרה. לטענת הרכבת, המבקשת אף הציגה מצגים מטעים ביחס ליכולתה לעמוד בדרישות הפרויקט. ביום 23.3.2026 שלחה רכבת ישראל הודעה רשמית למבקשת, ובה הודיעה כי היא מצמצמת את תכולת עבודתה בפרויקט ומגרעת ממנה את העבודות במסילה 431 ובמקטעים c ו-d של המסילה המזרחית. ההודעה התבססה על סעיף 43.1.8 להסכם, אשר לטענת הרכבת אפשר ביטול עקב הפרות חוזיות שלא תוקנו. עם זאת, הרכבת לא ביטלה את ההסכם כולו אלא רק חלק ממנו, והותירה את יתר העבודות בידי המבקשת.
דיון משפטי: תחילה הוגדר טיבו של הסעד הזמני המבוקש. אחת מטענותיה המרכזיות של רכבת ישראל הייתה כי המבקשת מבקשת למעשה צו עשה זמני, המחייב את המשיבה להמשיך לקיים את ההתקשרות החוזית עמה, ולא צו מניעה רגיל לשימור מצב קיים. לטענת הרכבת, מדובר בסעד חריג במיוחד, משום שהוא משנה את המצב הקיים ואף חופף לסעד הסופי שהתבקש בתביעה העיקרית. בית המשפט דחה עמדה זו וקבע כי מבחינה מהותית מדובר בצו מניעה שנועד לשמר את המצב ששרר לפני הודעת הביטול החד־צדדית של רכבת ישראל. השופטת הסתמכה בהקשר זה על פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 5711/12 נ. מצה בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, שם נקבע כי כאשר "המצב הקיים" נוצר בעקבות פעולה חד־צדדית של אחד הצדדים, אין לראות בהשבת המצב לקדמותו משום שינוי מצב קיים אלא דווקא שימורו. בהתאם לכך קבעה השופטת כי עצם התקשרותה המהירה של הרכבת עם קבלנים חלופיים אינה יכולה ליצור מצב בלתי הפיך אשר יסכל מראש את האפשרות למתן סעד זמני.
אחת הסוגיות המרכזיות שנדונו הייתה שאלת פרשנות ההסכם והאם הוא מאפשר לרכבת ישראל לבצע ביטול חלקי של העבודות. המבקשת טענה כי במסגרת תוספת 3 בוטלה סמכותה הרחבה של הרכבת לצמצם את תכולת העבודה מטעמי נוחות, וכי מעתה יכלה הרכבת לבטל את ההסכם רק בנסיבות מצומצמות ביותר. לטענתה, סעיף 43.1 להסכם דיבר רק על ביטול מלא של ההסכם ולא על גריעת חלקים ממנו, ואילו סעיף 7(ג) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א–1970, אינו חל משום שמדובר בחוזה שאינו ניתן להפרדה לחלקים. המבקשת הדגישה כי העבודות השונות בפרויקט קשורות זו בזו מבחינה הנדסית ומשפטית, ולכן לא ניתן לנתקן באופן מלאכותי.
סוגיה משפטית נוספת שנדונה בהרחבה נגעה לאפשרות לאכוף את ההסכם חרף טענות הרכבת למשבר אמון חריף בין הצדדים. רכבת ישראל טענה כי המבקשת ויתרה במפורש בהסכם על זכותה לעתור לסעד של אכיפה, לרבות אכיפה זמנית, וכי ממילא אין זה צודק לכפות על הצדדים להמשיך בשיתוף פעולה בפרויקט מורכב כאשר יחסי האמון ביניהם קרסו. השופטת הכירה בכך שלשון ההסכם אכן עשויה להתפרש ככזו השוללת סעד אכיפה, אולם קבעה כי גם סוגיה זו טעונה בירור מעמיק. במקביל דחתה בשלב זה את טענת הרכבת בדבר קריסת האמון, בין היתר משום שהרכבת עצמה בחרה שלא לבטל את ההסכם כולו אלא רק חלק ממנו, ואף הסתייעה במבקשת לאחר מכן בתיקון נזקי מלחמה בתחנת סבידור. בכך רמז בית המשפט כי לא ניתן מצד אחד לטעון שאין אפשרות להמשיך לעבוד עם הקבלן כלל, ומצד שני להותיר בידיו את מרבית הפרויקט. החלק המרכזי בהחלטה עסק במאזן הנוחות, אשר בסופו של דבר הכריע את הכף נגד המבקשת. המבקשת טענה כי אם לא יינתן הצו ייגרמו לה נזקים בלתי הפיכים:
בית המשפט בחן גם את שאלת תום הלב והניקיון הכפיים של הצדדים. רכבת ישראל טענה כי המבקשת הסתירה מבית המשפט סעיפים מהותיים בהסכם, ובמיוחד את הסעיף השולל סעד אכיפה, וכן הסתירה את העובדה שמצהירה הראשי, חואן פיגוארו, סיים את תפקידו כמנהל הפרויקט בעקבות אירוע בטיחותי חמור. השופטת קיבלה בחלקה טענות אלו וקבעה כי היה על המבקשת לגלות פרטים אלה באופן מלא במסגרת בקשתה. עם זאת, גם התנהלותה של רכבת ישראל לא נמצאה נקייה מפגמים. מכלול השיקולים ובעיקר מאזן הנוחות והאינטרס הציבורי,הוביל את בית המשפט למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה לצו מניעה זמני. לפיכך נדחתה הבקשה, תוך שהודגש כי המבקשת עדיין רשאית לנהל את תביעתה העיקרית ולתבוע פיצויים כספיים ככל שתוכיח כי נגרם לה נזק עקב צמצום העבודות.
ת"א 2995-04-26 סוסיאדד אספנולה דה מונטאיס אינדסטריאלס אס.איי נ' רכבת ישראל בע"מ (ניתן ביום: 17.5.26)
Reload document 
Open in new tab