שם השופט/ת: ארז שני
מי שהיתה זוגתו של המנוח למעלה מ-30 שנה ובערוב ימיו אף נישאה לו הגישה תביעה כנגד שני ילדיו אשר נכללו בין יורשי המנוח מכוח צוואותיו לשיתוף רכושי מכוח הקשר הזוגי שבין השניים. הנתבעים הגישו תביעה להפעיל תניית סילוקין בצוואת המנוח ולפיה כל אדם שיתנגד לצוואה או לאיזו מהוראותיה לא יקבל דבר מהעיזבון. לפיכך לשיטתם, או שתקבל התובעת את שצווה לה המנוח בצוואה (ואלו עשרות מילוני ₪ לעצמם) או שתעסוק בתובענות לאיזון משאבים ואז יאבד לה האמור בצוואה.
רקע עובדתי: תביעות בין אלמנת מנוח לבין שני ילדיו שעה שאלו נכללו בין יורשי המנוח מכוח צוואותיו. האחת, תובענה לשיתוף רכושי מכוח היות התובעת והמנוח ידועים בציבור, משך כ-30 שנה אגב נישואין למנוח ב-2015 ועד לפטירתו של המנוח ב-2018; השניה תביעת הנתבעים, להפעיל תניית סילוקין בצוואת המנוח, צוואה אשר קוימה ב-2020 ובה נכללה תניית סילוקין ולפיה כל אדם שיתנגד לצוואת המנוח או לאיזו מהוראותיה מכל סיבה שהיא לא יקבל דבר מהעיזבון למעט 1 ₪ ככל וידרוש זאת. לפיכך שיטתם, או שתקבל התובעת את שצווה לה המנוח בצוואה (ואלו עשרות מילוני ₪ לעצמם) או שתעסוק בתובענות לאיזון משאבים ואז יאבד לה האמור בצוואה.
דיון משפטי: ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי המצב המשפטי הוא שיש לקיים תניית סילוקין אלא אם יש הצדקה משמעותית לפסוק אחרת. כפי שנפסק בעבר, בהתאם להוראות סעיפים 43-44 לחוק הירושה, רשאי מוריש לצוות כי יורש יזכה בהתקיים תנאי או מועד וכן רשאי מוריש לצוות כי יורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי מועד. כמו כן, קבעה הפסיקה את העקרונות הבאים: א. ככלל, יש לכבד את רצונו של המוריש אף אם רצונו "שרירותי, בלתי סביר, מקפח ואף אכזרי ככל שיהא"; ב. אין כל מניעה כי המוריש יקבע תנאי לזכייה או לאי זכייה, ואם התנאי אינו נראה למי מהיורשים עליהם להימנע מלהתנגד לצוואה או לצמצם את ההתנגדות לטעמים שבתום לב, ולא לכאלה שהם יודעים כי אינם אמת, לרבות טענה בדבר כשירותו של המנוח לערוך צוואה; ג. באשר לתניית סילוקין כלפי כל מי שיתנגד לצוואת המנוח; גם תקיפת מסת העיזבון על ידי מי מהיורשים תיחשב כניסיון להתנגד לצוואה, שכן יש בה לפרום את הפסיפס שערך המנוח בייחס לחלוקת כלל רכושו; ד. אין ליתן תוקף לתניית סילוקין מקום שההתנגדות לצוואה מבוססת על עילה סבירה ובתום לב. במקרה דנא, בנוסף לצוואה חתמו הצדדים על מסמך ההתחייבות (מובא בפסקה 11 לפסה"ד) לבקשת המנוח היוצר משנה תוקף לעניין הסילוקין ולמעשה מהווה ויתור מצד התובעת על כל פעולה שתפגע בהיקף העיזבון ובהוראות הצוואה. ביהמ"ש מבהיר כי בכך שהתובעת חתמה למנוח על כתב ההתחייבות, היא לא רק ביצעה התחייבות משפטית ברורה ומחייבת, אלא אף הציגה למנוח מצג ברור שהיא מסכימה ומקבלת ההתחייבות שלה וכי משמעות העניין היא שאין לה כוונה לנהל כל הליך משפטי או אחר בנוגע לרכוש הרשום על שמו. כך שנמנע מהמנוח להדוף ולהתגונן מטענה זו בחייו, או להחליט על שינוי הוראות צוואתו (המורישות לתובעת חלק נכבד ביותר); לא זו אף זו, התובעת העלימה בחוסר תום לב את "כתב ההתחייבות "מהתביעה שהגישה ומדובר בהתנהגות חמורה מאוד.
כל אלו מביאים לכך שקיים "השתק "לתובעת מלהעלות כל טענה רכושית, אשר יש בה כדי לשנות את ביצוע הוראות המנוח בצוואתו, כלשונן, בשל חוסר תום לב מוחלט. עיקר הגנת התובעת שעון על טענתה ולפיה אין לאכוף תניית סילוקין שעה שהתובענה המוגשת בניגוד לתניית הסילוקין הוגשה בתום לב ובעילה סבירה. בהקשר זה ביהמ"ש מסכים כי חיים משותפים שהיו למנוח ולתובעת עשרות בשנים מייצרים עילה סבירה לעתור, כפי שעשתה התובעת, לשיתוף רכושי ו/או איזון משאבים. השאלה בענייננו היא כמובן ובעיקר שאלת תום הלב לאמור האם אין התובעת מנסה, ושלא כדין, להנות הן מן הצוואה והן מן השיתוף. בסופו של יום לעמדת ביהמ"ש הדין הוא עם הנתבעים לעניין תביעת אכיפת תניית הסילוקין. מאידך, ביהמ"ש סבור כי בסמכותו לאפשר לתובעת זכות בחירה בין קיום הצוואה לבין עמידה על התובענה הרכושית ולפיכך ביהמ"ש פונה לבחינת טענות התובעת לעניין השיתוף הרכושי. תוך שהובהר בראשית הדברים כי בהתאם לנוסח התביעה והאגרה ששולמה התובעת אינה יכולה לזכות אלא בסעד הצהרתי.
לגופו של עניין ביהמ"ש לא מוצא בטענות הנתבעים כדי לשלול קיומו של שיתוף בין התובעת למנוח. הצדדים חלקו חיים משותפים וקורת גג משותפת עשרות בשנים (32!) ובשנים האחרונות לחיי המנוח גם נישאו זל"ז. לפיכך, בעניין של תחושת צדק, שיטת הנתבעים לפיה לא תזכה התובעת מכוח הצוואה וגם דבר אינו מגיע לה לאחר כל עשרות השנים – מעוררת תחושת אי נוחות קשה; הוכח, כי במהלך שנות החיים המשותפים הייתה התובעת פעילה בעסקי המנוח כעובדת, בהמשך כבת זוג וכשותפה בכל דבר ועניין, החל בניהול שוטף, נשיאה במשרת דירקטורית בחברות השונות ומנכ"לית של חברת ל' וכלה בקבלת החלטות ניהוליות ועסקיות, יחד עם המנוח וכן בלעדיו. בתקופה שמונה כונס נכסים לכלל רכושו של המנוח ועוקל כל כספו התובעת נטלה על עצמה התחייבויות כספיות מרחיקות לכת לטובת מימון הוצאות המנוח ועסקיו. עוד צוין כי בשום שלב – לא בתקופת חייהם של בני הזוג כידועים בציבור ולא עם נישואיהם – לא ביקש המנוח לערוך הסכם ממון בינו לבין התובעת, להבדיל מכך שהוא כן ערך הסכמי ממון המסדירים הפרדה רכושית עם נשותיו הקודמות. כן צוטטו אמירות שונות של המנוח בנוגע לקשר בין השניים המעיד על יסודו העיקרי של שיתוף בין ידועים בציבור לאמור, כוונה לקשור גורל משותף. לעמדת ביהמ"ש, כל המתואר לעיל לעניין המגורים משותפים וחיים משותפים משך עשרות בשנים, די בהם על מנת לבסס את קשירת הגורל המולידה גם את חזקת השיתוף. מה בשיתוף? המנוח הביא עמו נכסים ומכאן שהשיתוף שבין התובעת לעיזבון המנוח הוא בהשבחה שנוצרה משך שנות חייהם המשותפים של הצדדים. כשבמקרה כאן תרומתה להשבחה לא הייתה רק בפניות המנוח לטפל בעסקיו, אלא שותפות של ממש בהשבחתם. לעמדת ביהמ"ש אין בכתב ההתחייבות ובהוראת הצוואה, בכדי להצדיק ראיית כוונת המנוח כשלילת שיתוף, אך גם אם כן, אין בכך לאפשר על פי דין למנוח לשלול מן המגיע לבת זוגו על פי דין. בהתאם לפסיקה, "השבחתם של נכסים פרטיים ייחשבו לנכסים בני איזון בשני מצבים. הראשון, כאשר השבחת הנכס הפרטי דורשת מאמץ מתמשך במהלך הנישואים, וכגון השבחת ערך של חברה פרטית על-ידי בעל המניות העובד גם כמנהל החברה. השני, עירוב נכסים".
במקרה דנא נקבע כי התובעת זכאית ל- 32 אחוזים ממניות חברת ל'. (כנובע מחוות דעת המומחה, שווי חלק התובעת בהשבחת נכסי חברת ל' נכון ליום 31.12.18 הוא 19,876 מיליוני שקלים או 32% מחלקה של חברת ל' במניות שיועברו לתובעת); מנהל עיזבונו של המנוח יממש פסק דין זה על פי דין בין בדרך של הקצאת מניות ובין בכסף כפי דין ובמידת הצורך אגב הגשת תובענה מתאימה.
תמש 62952-05-20 ק.ח נ' י.ש (ניתן ביום: 24.4.25)
Reload document 
Open in new tab