השופט: תומר שלמה בן חמו
כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים מעבר חצייה בבטחה ונהיגה בחוסר זהירות, וזאת בעקבות תאונה שאירעה ביום 12.1.25 ברחוב בן צבי בחיפה. על פי הנטען, הנאשמת פגעה בילד בן 4 שחצה את מעבר החצייה בריצה, וזאת מבלי שהאטה או הבחינה בו מבעוד מועד למרות הימצאות מוסדות חינוך ופארקים באזור. כתוצאה מהפגיעה נחבל הקטין.
במסגרת פרשת התביעה ציין בוחן התאונות כי מדובר בכביש ישר עם שדה ראייה לפנים של כ-58 מטרים, אך הדגיש כי בנסיבות המקרה נקודת הגילוי של הקטין לעיני הנהגת עמדה על כ-7 מטרים בלבד. בתחילה ביסס הבוחן את חישוביו על המהירות המותרת במקום (50 קמ"ש) וקבע כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת, אולם המליץ על הגשת כתב אישום בשל חובת הזהירות המוגברת ליד מוסדות חינוך. במהלך חקירתו הנגדית שינה את הערכתו ולאחר הפסקה שניתנה לו לביצוע חישובים, העמיד את מהירות נסיעתה על 28.8 קמ"ש בלבד. כמו כן, הודה כי אין ראיות הסותרות את טענת הנאשמת כי הורידה את רגלה מדוושת התאוצה בהתקרבה למעבר החצייה, ואישר כי הסרטון ממצלמת הדרך לא נשלח לניתוח מקצועי במעבדה דיגיטלית שיכול היה לספק נתונים מדויקים יותר בזמן אמת.
המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשמת בהתבסס על חובת הזהירות המוגברת המוטלת על נהגים המתקרבים למעבר חצייה, במיוחד באזור הכולל גני ילדים, בתי ספר ומרכזים קהילתיים (מתנ"סים). לטענתה, אף שהבוחן קבע מהירות של 28.8 קמ"ש, העובדה שהתאונה הייתה נמנעת במהירות נמוכה מעט יותר מעידה על רשלנות, וכי שדה הראייה הפתוח היה צריך לאפשר לה להבחין בילד מבעוד מועד. ההגנה טענה כי המאשימה מנסה להחיל אחריות מוחלטת שאינה קיימת בדין הפלילי והדגישה כי עובדות כתב האישום הופרכו: הילד לא עמד על המדרכה כפי שנטען, אלא התפרץ לכביש בריצה מהירה ורציפה. הודגש כי הנאשמת נהגה במהירות זהירה מאוד, הנמוכה משמעותית מהמותר, וכי קיים ספק ממשי לגבי עצם המגע בין הרכב לילד, שכן לא בוצעה בדיקה פורנזית לרכב ולא הוצגו ממצאים המעידים על פגיעה ישירה, מה שמעלה את האפשרות שהקטין נפל כתוצאה מבהלה או מעידה עצמית.
השופט תומר שלמה בן חמו מצא קושי ממשי כבר ברובד העובדתי, שכן כתב האישום תיאר ילד שעמד על המדרכה, בעוד שהסרטון והעדויות הוכיחו שהילד הגיע בריצה מהירה ורציפה לתוך מעבר החצייה ללא עמידה מוקדמת. נתון זה הוגדר על ידי בית המשפט כקריטי, שכן הוא משליך ישירות על יכולתה המעשית של הנאשמת לצפות את חצייתו של הקטין בזמן אמת.
בנוסף, למרות שהכביש היה פתוח למרחק רב נקודת הגילוי של הקטין הספציפי הייתה קצרה ביותר ועמדה על כ-7 מטרים בלבד. בית המשפט קיבל את עדות הנאשמת כעקבית וישירה, וציין כי הקטין היה נמוך מאוד ביחס למעקה הבטיחות במקום, דבר שהקשה מאוד על זיהויו. צויין כי היכולת לאתר את הילד בתמונה מוקפאת לאחר מעשה אינה מעידה על יכולת זיהוי סבירה בנהיגה בזמן אמת, כפי שתיארה הנאשמת במילים "החיים לא קופאים".
בנוגע למהירות הנסיעה צויין כי הראיות מלמדות על נהיגה במהירות סבירה ונמוכה משמעותית מהמותר בדרך עירונית, וטענת המאשימה כי פער קטן בין המהירות שנמדדה למהירות שבה התאונה הייתה נמנעת מהווה רשלנות פלילית, נדחתה, במיוחד לנוכח הריצה המפתיעה של הילד ושדה הגילוי המצומצם.
ביקורת נמתחה על אופן עריכת החקירה נוכח העובדה שהסרטון, המהווה את הראיה האובייקטיבית המרכזית, לא נשלח למעבדה ולא נותח לזיהוי נתוני מהירות מדויקים בזמן אמת. חישוב המהירות של 28.8 קמ"ש בוצע לראשונה רק באולם הדיונים לבקשת ההגנה, ולא כחלק מהתשתית החקירתית המקורית. בנוסף, קבע השופט כי טענת המאשימה בדבר שימוש בטלפון לא הוכחה, לא הוגשה חוות דעת בעניין ולא הוכח קשר סיבתי בין הפעלת הודעה קולית לבין קרות האירוע.
ספק נוסף התעורר בנוגע למנגנון הפגיעה עצמו, שכן לא הוצגו סימני מגע חד-משמעיים או ממצאים פורנזיים המעידים על פגיעה ישירה של הרכב בקטין. השופט ציין כי הקטין ואחותו שהייתה עדה לאירוע לא נחקרו, והאב לא היה עד ראייה ישיר, כך שלא ניתן לשלול שהילד נפל כתוצאה מבהלה או מהריצה עצמה. העדר הודאה מפורשת של הנאשמת בפגיעה ישירה והחוסר הראייתי האובייקטיבי הובילו למסקנה שלא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת כי אכן אירעה פגיעה כזו.
נוכח הצטברות הנסיבות קבע בית המשפט כי המאשימה לא הצליחה להוכיח שהנאשמת נהגה בחוסר זהירות או הפרה את חובתה לפי תקנות התעבורה, וזיכה את הנאשמת.
ת"ד (השלום לתעבורה – חיפה) 5003-04-25 מ"י נ' חורי, ניתן ביום 16.4.2026
Reload document 
Open in new tab