השופטת: כריסטינה חילו-אסעד
למדינה: עו"ד אלעד טלקר
לנאשם: עו"ד לירן רוזן
בין השנים 2022-2020, עשה הנאשם, בעל מרכול בבת-ים, שימוש בחלקו החיצוני של העסק – החצר האחורית והחזית – לצורך אחסון ומכירת סחורה. לטענת העירייה, שטחים אלו נועדו לפריקה וטעינה בלבד, והצבת הציוד בהם היוותה מטרד ואף חרגה מהמטרה שלשמה נועד הנכס. בעקבות כך, נרשמו לחובתו דוחות פיקוח רבים בגין גרימת מפגע (ואף בגין הנחת מכשול ברחוב, בכתבי האישום המקוריים), לצד שני דוחות נוספים על אי-עטיית מסכה בתקופת הקורונה.
התביעה ביקשה להרשיע את הנאשם על בסיס עדויותיהם של פקחי ומנהלי העירייה, אשר נתמכו בתמונות וסרטונים המציגים סחורה, עגלות וציוד מחוץ למרכול. נטען כי הוכח ששטחים אלו מיועדים לפריקה וטעינה בלבד וכי המעשים גיבשו את יסודות עבירת גרימת המפגע, בעוד שההגנה טענה לאכיפה בררנית ורדיפה אישית שנבעה מתלונות קטנוניות של השכנים. הסניגור הדגיש כי השטחים המדוברים הם קניין פרטי של הנאשם וכי הרשות פעלה מתוך הנחה עובדתית שגויה שמנעה ממנו לנהל את עסקו כדין.
השופטת כריסטינה חילו-אסעד קבעה כי נפל פגם ראייתי מהותי מצד המאשימה, אשר נמנעה מלהגיש כראיה את דוחות הפיקוח המקוריים שנרשמו בזמן אמת והסתפקה בתמונות חלקיות. בפסק הדין הובהר כי המאשימה הייתה מודעת לחסר זה ולא פעלה לתקנו, כאשר צירוף הדוחות לכתבי האישום היווה מדיניות שגויה שאינה מחליפה הגשה כדין באמצעות עורכיהם. בנוסף, נחשף ליקוי חמור במערכת הממוחשבת של הפיקוח העירוני, שכן בדוחות שהוגשו נרשם "ללא הערות" בעוד שבפועל רשמו הפקחים הערות מהותיות במערכת הפנימית. נקבע כי ליקוי זה יצר תמונה חסרה ומטעה בפני בית המשפט וההגנה, ומנע גישה לחומר חקירה חיוני.
בצד דברים אלו, נמתחה ביקורת נוקבת על ניסיון המאשימה לתקן את כתבי האישום באופן גורף ימים ספורים בלבד לפני ישיבת ההוכחות ורק לאחר שהנאשם כבר חשף ופרש את מלוא קו הגנתו, שכן מהלך זה לא ריפא את הפגמים הבסיסיים שנפלו בהליך, אלא דווקא יצר פער מלאכותי ובלתי ניתן לגישור בין שיקול הדעת המקורי שהפעיל הפקח בשטח לבין המסכת העובדתית החדשה שיוחסה לנאשם בדיעבד.
יתרה מכך, נקבע כי המאשימה כשלה לחלוטין בהרמת נטל ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי בכל הנוגע לייעודה הנטען של החצר האחורית, בייחוד לאחר שתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעמה התגלתה כמשענת קנה רצוץ לנוכח הודאתו של מנהל מחלקת רישוי עסקים בחקירתו הנגדית, לפיה התוכנית שצורפה לתעודה איננה תוכנית הבינוי המחייבת או תוכנית העסק המאושרת, כי אם תשריט בטיחות חלקי בלבד.
כפועל יוצא מכשלים אלו, מצא בית המשפט כי נותרו סימני שאלה רבים ומורכבים באשר למשמעות הנורמטיבית של הגדרת שטח כ"אזור פריקה וטעינה" במסגרתו של עסק פרטי, מאחר שהרשות נמנעה מלהבהיר מהי מסגרת הזמן הלגיטימית המותרת להנחת סחורה שהגיעה מספקים, ומכאן שאין לקבל גישה דרקונית האוסרת באופן גורף ומוחלט על שימוש בשטח פרטי כל עוד הדבר אינו מהווה עבירה מפורשת על חוק אחר. בדומה לחוסר הבהירות שאפיין את המתרחש בחצר האחורית, המדינה אף לא הוכיחה כלל את מעמדה המשפטי או את ייעודה של חזית העסק והמרווח שבין עמודי הבניין, שכן עדי התביעה הסתפקו באמירות בעל פה ובעדויות נסיבתיות מטושטשות, בעוד שהמאשימה עצמה נמנעה מלהגיש כראיה את מסמכי ההסכמות ההיסטוריים שגובשו בעבר בינה לבין הנאשם, ובכך הותירה חלל ראייתי עמוק ומהותי הפועל כולו לטובת ההגנה ומחייב את המסקנה המזכה.
אשר לעדות הנאשם נקבע כי המדובר בעדות מהימנה ועקבית בייחוד כשתאר כיצד שילם בעבר דוחות בתמימות, וכיצד עם קבלת ייצוג משפטי סדור והצגת מפות הקניין הפרטי, פחתה כמות הדוחות הכללית באופן דרמטי, נתון שאושר בעקיפין גם על ידי הפקח בשטח. התברר כי מחלקת הפיקוח פעלה משך שנים מתוך מצע עובדתי מוטעה לחלוטין והנחת יסוד שגויה לפיה הנאשם משתלט על חצר ציבורית משותפת, ומשכך לא ניתן להרשיעו בדיעבד תחת סעיפים מותאמים באופן מלאכותי. פגיעה קשה בהוגנות ההליך נבעה גם מכך שהרשות התעלמה באופן עקבי מטענותיו וממסמכי הטאבו שהציג עוד משנת 2019, ובחרה באכיפה מאסיבית ויומיומית שיצרה תחושה מוצדקת כי סומן כמטרה, תוך הימנעות מוחלטת משימוש בסמכות המידתית של שליחת התראה מוקדמת לפי חוק העזר.
בכל הנוגע לדוחות הקורונה נקבע כי המאשימה כשלה בהרמת נטל ההוכחה, ביחוד לאחר שבחרה להסתמך על עדויותיהם של פקחים אשר הודו הלכה למעשה כי שימשו כזרוע ביצועית בלבד ופעלו מכוח פקודות אכיפה יזומות, מבלי שהפעילו כל שיקול דעת עצמאי בשטח. נוכח מחדלי החקירה אשר הותירו את התיק ללא תשתית ראייתית זוכה הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום.
חע"מ (השלום – בת-ים) 59391-12-23 מ"י נ' חגולי, ניתן ביום 24.2.2026
Reload document 
Open in new tab