שם השופט/ת: מיכל אגמון-גונן
התקבלה עתירה לחיוב רשות האוכלוסין לרשום את פרטי אביו וסבתו של העותר בהתאם לקביעות פסק הדין של בית משפט לענייני משפחה, וזאת על מנת לאפשר לעותר לזכות באזרחות איטלקית; נקבע, כי בהיעדר הוראת חוק המגבילה את תיקון פרטי הרישום לגבי נפטרים – אין לייצר מניעה כזו בחקיקת משנה בנהלים או הנחיות, וכי על הרשות לתקן את פרטי המרשם בהתאם לפסק דין של בית משפט מוסמך.
רקע עובדתי: עתירה בה ביקש העותר כי יינתן פסק דין שיורה למשיבה, רשות האוכלוסין, לקיים את פסק הדין של בית המשפט למשפחה שניתן בתביעתו לקבלת צו לתיקון מרשם האוכלוסין ביחס לאביו ולסבתו, לרשום את סבתו כאמו של אביו לפי הפסיקתא, ולהמציא לעותר תמצית רישום מורחבת של השניים, לרבות פרטי ילדים ובני זוג. לטענת העותר, במרשם האוכלוסין חסרים פרטים עובדתיים לגבי הקשר המשפחתי בין אביו וסבתו (אם האב) שנפטרו; הרישום נדרש לו כדי לזכות באזרחות איטלקית, בה החזיקה סבתו. העותר פנה תחילה לרשות האוכלוסין, וזו הפנתה אותו לקבל פסק דין הצהרתי מבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שהתובע המציא ראיות לקשר בין אביו לסבתו, קיבל פסק דין הצהרתי, בהסכמת נציג היועמ"ש, שלפיו סבתו של העותר היא אמו של אביו. אז ביקש העותר את שינוי פרטי המרשם על פי האמור בפסק הדין ההצהרתי; ברם, הרשות, שהסכימה למתן פסק הדין ההצהרתי, סירבה לתקן את המרשם בטענה, כי הדין והפסיקה תומכים בעמדתה לפיה אין לשנות פרטי נפטרים במרשם האוכלוסין. לטענת הרשות, לפי ס' 19ד לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, תיקון פרטי אדם במרשם האוכלוסין ייעשה רק לבקשת האדם שהרישום מתייחס אליו ועל פי תעודה ציבורית המעידה שהרישום הקיים אינו נכון. עוד לטענתה, לפי ס' 19ה(א) לחוק יש סמכות לפקיד הרישום לרשום או לשנות מיוזמתו פרט במרשם אם נוכח שהוא חסר או שגוי או סותר רישום אחר או תעודה ציבורית, רק לאחר שברר את הדבר, ונתן לכל מי שהפרט מתייחס אליו הזדמנות להשמיע את טענותיו ולהביא ראיות לעניין זה. מהוראות שני סעיפים אלה עולה, כך, לטענת הרשות, כי לא ניתן לשנות רישום פרט כלשהו במרשם האוכלוסין ללא הסכמה, או למצער התייחסות, של האדם שהפרט מתייחס אליו, ומכאן שלא ניתן לשנות פרטי מרשם של מי שנפטרו.
דיון משפטי: בית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי בדומה למלכוד 22, העותר פנה לרשות בבקשה לשנות את המרשם, זו הפנתה אותו לבית המשפט לענייני משפחה לקבל פסק דין הצהרתי. משעשה כן וקיבל פסק דין הצהרתי בהסכמת הרשות, מסרבת הרשות לרשום את הפרטים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. מצב זה אין לאפשר. כאשר בית משפט מוסמך בישראל נותן פסק דין ממנו עולה כי פרטי המרשם אינם נכונים, על הרשות לתקן את המרשם כאמור בפסק הדין. הכרעת בית המשפט מהווה אסמכתא סופית לשינוי המרשם. יש למנוע את המצב שנוצר במקרים כמו המקרה דנן, שבהם בית המשפט לענייני משפחה נותן לבקשת התובעים, ובהסכמת היועמ"ש, פסק דין הצהרתי והם נשלחים להציגו כתעודה ציבורית ישראלית לפני מדינות ורשויות זרות, אך הרשות מסרבת לשנות, על פי אותו פסק דין, את מרשם האוכלוסין בישראל. זאת, על אף שברור ומוסכם כי המרשם כולל מידע שגוי או חלקי, והוא אינו משקף את המצב הנכון של הדברים. ההיסטוריה החקיקתית של חוק מרשם האוכלוסין מגלה, כי לכתחילה נשקל להותיר את סמכות התיקון של פרטי מרשם שאינם נכונים לפקיד הרישום עצמו, אך בעקבות חילוקי דעות נקבע לבסוף (בסעיף סעיף 19ה לחוק), כי במקרה שמתבקש תיקון של המרשם, לא יתקן פקיד הרישום את המרשם לפי שיקול דעתו כאשר מדובר במידע לגבי דת, לאום ומצב אישי, ויותיר את ההכרעה לבית המשפט; הכרעת בית המשפט מהווה אסמכתא סופית לשינוי המרשם. כאשר פקיד הרישום אינו משתכנע כי תעודה ציבורית שהוצגה לו מצדיקה לתקן את המרשם, או כאשר התיקון מתבקש בפרט רישום של דת, לאום או מצב משפחתי, נדרש להציג פסק דין של בית המשפט המורה לפקיד לרשום את התיקון אשר אינו בסמכותו. לאור הלכת פונק שלזינגר, שבית המשפט העליון שב ואשרר אך לאחרונה בעניין נישואי יוטה, על אף ההשלכות המעשיות שיש לרישום, אין זה מסמכותו של פקיד הרישום לסרב רישום אם הוצגה לו תעודה ציבורית, על אחת כמה וכמה פסק דין של בית משפט בישראל.
לגבי נפטרים קובע החוק הנחיות לגבי עדכון הפטירה. אולם, כאשר מדובר בשינוי פרטי מרשם של נפטרים, למעט לעצם ההודעה על הפטירה, החוק שותק. אין הוראה מפורשת בחוק הנוגעת לתיקון פרטים אישיים של מי שאינו עוד בן החיים. הרשות מבססת את הטיעון שלפיו לא ניתן לשנות פרטים של מי שאינם בין החיים על פרשנות המונח "תושב" בחוק, המוגדר כמי ש"נמצא בישראל". לטענתה, כיון שלא ניתן לומר לגבי מי שאינו בין החיים כי הוא "נמצא בישראל", לא ניתן לשנות את פרטי המרשם לגביו. אין לקבל עמדה זו. אמנם בחוק לא צוינה במפורש האפשרות לבקש שינוי פרטי נפטר. אולם, אין לקבוע כי המחוקק, שהדגיש כי במקרים המורכבים יידרש פסק דין של ערכאה מוסמכת בישראל, התכוון לקבוע, בעקיפין דרך סעיף ההגדרות, כי במקרה בו קיים פסק דין כאמור, בין אם לגבי מי שנמצא בין החיים, ובין לגבי מי שנפטר, פסק דין כזה לא יהווה אסמכתא לתיקון המרשם. בוודאי שאין בכך הסדר שלילי, והדבר גם אינו נובע מהגדרת "תושב". אין להשלים עם מצב שבו המרשם אינו משקף את המידע הנכון, כאשר בית משפט לענייני משפחה קובע בפסק דין הצהרתי כי המצב לאשורו שונה מהרשום במרשם, והרשות מסרבת לרשום את הפרטים על פי פסק הדין. הוראות החוק ופרשנות החוק, לאור התכלית החקיקתית והבסיס הרעיוני לו, מאפשרים להורות על תיקון פרטי רישום של נפטר לבקשת בן משפחה, לצורך מימוש זכויותיו של בן המשפחה הנותר בחיים. בוודאי כך, כאשר העובדות המחייבות תיקון המרשם, נקבעו בפסק דין של ערכאה מוסמכת בישראל. תכלית החוק, כפי שהובאה בדברי ההסבר ובפסיקה, היא ליצור מאגר ובו נתונים סדורים כל תושבי ואזרחי המדינה, בין שהינם בחיים, ובין שאינם עוד בין החיים. כפי שעולה מהפסיקה, פקיד הרישום חייב לתקן את המרשם כאשר נמסרת לו תעודה ציבורית, שממנה עולה כי המרשם אינו נכון. כך נפסק שוב ושוב על ידי בית המשפט העליון לגבי תעודות ציבוריות מחו"ל בהקשרים רבים ושונים, ולאחרונה בעניין נישואי יוטה, וכך וודאי הם פני הדברים כאשר מדובר בפסק דין של ערכאה מוסמכת בישראל.
אשר ללשון החוק, נראה כי הכוונה בהגדרת "תושב", כמי שנמצא בישראל, לא הייתה לייחד את האפשרות לשנות פרטי מרשם רק למי שהינו בין החיים. קבלת טיעון הרשות תביא למצב שבו לא ניתן לשנות פרטי נפטר על סמך פרשנות הגדרת תושב כמי "שנמצא בישראל", אם חי בארץ קודם לפטירתו, אבל ניתן יהיה לשנות פרטי נפטר, אזרח ישראלי שחי מחוץ לישראל טרם פטירתו. עוד ראיה לכך שאין למנוע תיקון רישום של פרטי נפטר לאור פרשנות הגדרת "תושב", ניתן למצוא הן בנוהל שינוי פרטי נפטר, הן בהנחיית היועמ"ש, הכוללים חריגים. היינו, הן הרשות, הן פרקליט המדינה, מכירים בכך שפרשנות התיבה "נמצא בישראל", אינה מונעת לחלוטין תיקון המרשם של פרטי נפטר. גם באותם מקרים מדובר במי שאינו "נמצא בישראל". החוק עצמו, הפסיקה לעניין חובת רישום על פי תעודה ציבורית, כמו גם נהלי הרשות, מחייבים את פקיד הרישום, לרשום שינויים על פי תעודה ציבורית, הכוללת גם פסק דין של ערכאה מוסמכת בישראל. לצד זאת קיימים שיקולים נוספים, כגון כבוד הדדי בין הרשויות, שמירה על זכויות הנפטר וצדדים שלישיים, והבטחת שלמותו ונכונותו של המרשם. באיזון כלל השיקולים, המדיניות הראויה הינה שכאשר מוצג לרשות פסק דין חלוט של בית משפט, לרבות פסק דין הצהרתי, הקובע כי פרטי רישום של אדם – חי או מת – שונים מאלה המופיעים במרשם האוכלוסין – יהיה על הרשות לתקן את הרישום בהתאם אליו. בהעדר הוראת חוק המגבילה את תיקון פרטי הרישום לגבי נפטרים – אין לייצר מניעה כזו בחקיקת משנה בנהלים או הנחיות. משמעות הדברים הינה, כי על הרשות לתקן את פרטי המרשם בהתאם לפסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך. כך בכלל, וכך גם במקרה דנן.
לאור האמור, העתירה התקבלה; נקבע, כי על המשיבה לרשום במרשם האוכלוסין את הפרטים בנוגע לאביו ולסבתו של העותר בהתאם לפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.
עתמ 36886-08-23 חיים מסוארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (ניתן ביום:5.11.24)
Reload document 
Open in new tab